Route 60 is one of the 5 north-south roads in Israel. It connects the Negev city of Beer Sheva with Nazareth. The section between the renowned Tapuach (Apple) Junction and Jerusalem is used by tens of thousands of people every day and it has one lane in each direction.

Now route 60, between the Tapuach Junction and Jerusalem is undergoing a massive face-lift and it gets a second lane in each direction. This work is expected to end in 2029 and until now the congestion is even worse than before.

As you can see, I drove at an average speed of 60 km/h which is an amazing achievement and can be done only by motorcycle (well, any motorcycle). By car these 48 km now take between 90 and 120 minutes.

And here’s a photo of us at the newly constructed entrance to Jerusalem.

פקחתי את עיני בשעה שמונה ושלושים לפנות בוקר והתחלתי להערך נפשית להשכים לעמל יומי. בעורפי ניקרה מין הרגשה עמומה שמשהו חסר בבית. יותר מידי שקט פה. הסתכלתי הצידה, לידי שכבה התנינה, שלווה ונינוחה ולידה התנינה התינוקת הקטנה.  שתיהן נראו שלוות ורגועות כל כך. מאמץ ההנקה ההדדי נתן את אותותיו. פתאום נזכרתי – איפה כל הילדים האחרים? סרקתי במהירות את הבית. לא מצאתי אפילו ילד אחד אבל היו כמה עדויות לפעילות של מבוגר כלשהו בסביבה. קופסת שוקולד למריחה עם סכין נעוץ בתוכה, רצועות של הקשה של הלחם על השולחן ומחבת שעדיין חמה מחביתות ולחם מטוגן. מעניין מי טיפל בהם ושלח אותם לבית הספר? זו בטח לא סמדין הנפאלית שלנו. היא בחופש היום. מוזר … זה חייב להיות אני אבל אני לא זוכר כלום. טוב, לא נורא, העיקר שהילדים יצאו והתאים במוח מתחילים לשלב הילוך. אני גם לא רעב, וזה טוב, אפשר לדלג על ארוחת הבוקר ולהכנס למכונית מוקדם יותר. גם ככה אני מאחר בגדול וצפוי לי יום ארוך מחוץ לעבודה. אני מחכה ליום הזה כבר כמה ימים – היום אפגש עם ויקי ואשמע סוף סוף מה יקרה בפגישה עם וועדת ההערכה המרכזית של מרכז ההשתלות. 

אני זוכר לקחת את שתי שקיות הזבל הענקיות שמחכות ליד הדלת, מניף את תיק הלפטופ על הגב ויוצא לאוטו. האייפון, ידידי הנאמן שוכב לבטח בכיס שמאל. תכף אחבר אותו למערכת הסאונד של האוטו ונעוף יחד לעולם שכולו טוב. שקיות הזבל כבר יושבות במקומן על המושב האחורי, אני בכסא הנהג ואנחנו נוסעים אל עבר הצפרדע של הזבל בקצה הרחוב. כן, התנין גר בבית פרטי ואין לו דלי לאשפה ליד הבית, יש לו צפרדע במרחק של כשלוש מאות מטרים וכל יום הוא מעמיס את הזבל על המושב האחורי, מחבר את האייפון למערכת של הרכב ומקבל על המסך שגיאה מספר 6.  אוףףףףף, גם כן טכנולוגיה של ימי הביניים. אין מה לעשות, עושים reset לאייפון, פותחים חלונות, סוגרים חלונות, reset למכונית וסוף סוף המוזיקה זורמת מהאייפון לרמקולים וכולם שמחים ומרוצים. התהליך כולו אורך בערך חצי שעה ומבלי לשים לב אני מוצא את עצמי בחניון של העבודה. המוזיקה זורמת אבל שתי שקיות הזבל האימתניות יושבות אחר כבוד על הספסל האחורי ואולי גם מטפטפות מיץ של זבל על ריפוד הליסינג. אני מזנק החוצה, נכנס חזרה מהדלת האחורית, מרים את השקיות ונושם לרווחה. הן לא מטפטפות. הבעיה שפה אין שום צפרדע של זבל ולהכנס עם שתי שקיות זבל ענקיות לתוך הבנין לא בא בחשבון בכלל. טוב, לא נורא, השקיות יכולות להשאר באוטו עד לצהריים. אז אני נוסע לעיר הגדולה ושם בטח אמצא צפרדע כלשהיא.

הבוקר עובר במצב רוח מרומם ואפילו מנהל הפרוייקט שלי לא מצליח להשבית את השמחה. הוא מגיע ללשכתי המפוארת (חדר בלי חלון עם כל מיני תעודות הוקרה על הקיר) ומנסה לברר מה הלקוח הצליח להוציא ממני בשיחה של יום שישי. כנראה שהוא כבר קיבל על הראש מהמנהל שלו על שנתן לי לדבר עם הלקוח בלי פיקוח. אני מסביר שנצמדתי לסיכומים הקודמים ולא הבטחתי שום דבר. הוא מאמין לי בעיקר מפני שאין לו ברירה. היום יום ראשון והלקוח לא עובד היום. נראה מה יהיה מחר כשהלקוח יתקשר. מזל שהלקוח נמצא בארה””ב ולא באירופה, כך יהיה לי שקט לפחות עד לשעה ארבע פי אם. אני מספר לו שהלקוח הבטיח להפגיש אותי עם פלוני שהוא, בעסק שלנו, שקול לפאלאנקס של פורייה. מנהל הפרויקט מגחך בקול אבל זה בסדר. אני מת עליו, על מנהל הפרויקט הזה. יש בינינו אמון מלא. הוא חושב שאני נאיבי ואני מתקן את האנגלית שלו בפני הלקוח. אבל אנחנו חברים טובים. באמת. נשבע לכם!

שעת הצהריים מגיעה במהירות. בתקופה האחרונה אני לא מרגיש איך הזמן טס כשאני בעבודה. על זה בדיוק נאמר: הזמן עובר מהר כשנהנים. אני מגיע לבית החולים, עושה קצת קניות לתנינה בקניון אשר בכניסה ופוגש את ויקי. מטרת הפגישה היא להכין אותי לוועדה האחרונה שתאשר את ההשתלה. הוועדה פועלת לפי חוק ההשתלות ומטרתה להבטיח שהתורמים עומדים בתנאי החוק. החוק משנת 2008 קובע שאדם יכול לתרום איבר אך ורק אם הוא עומד בתנאים הבאים:

1. הוא מודע למעשיו

2. הוא לא מקבל תמורה 

3. אף אחד לא מכריח אותו לעשות זאת.

חוץ מזה, הוועדה מנסה לוודא שלתורם לא יגרם נזק לטווח ארוך בשל התרומה. 

רוב הזמן הוועדה מתעסקת עם תורמים שלא מתאימים. ויקי מסבירה לי שיש כמה קבוצות של תורמים לא מתאימים כדלהלן:

1. אנשים משכבות נמוכות שרוצים לקנות מקרר חדש או איזה מכונית משומשת ומוכנים להפרד לשם כך מכליה אחת ואם יוכלו לקנות מכונית לא משומשת אז אפילו משתי כליות.

2. בקבוצות אתניות מסוימות במדינת ישראל בנות נחשבות קצת פחות מבנים ונכים לא נחשבים לכלום, כלומר, לא בדיוק כלום אלא כמלאי של חלקי חילוף. כאשר מישהו מהמשפחה או מהכפר זקוק לאיבר כלשהו, שאפשר להשיגו מבלי להרוג את התורם, אז הבת או הנכה מובאים בעל כרחם לבתי החולים כתורמים. אם לא מאשרים את תרומתם בישראל אז כולם נוסעים לירדן ושם קוצרים את האיבר הדרוש ובא לציון גואל. 

תרומות אלטרואיסטיות כמו במקרה שלי יש … בערך חמש בשנה. לכן הגישה של הוועדה היא כזו שנועדה לתפוס את הלא מתאימים. בוועדה יושבים בין עשר לשנים עשר אנשים מתחומי המשפט, פסיכולוגיה, עבודה סוציאלית וזואולוגיה. ולכן, במקרה שלי, תוך שתי דקות הם יראו אם מי יש להם עסק ויאשרו. רגע! זואולוגיה? מה זואולוגיה? ככה אתם קוראים בשטף בלי לשים לב למה שכתוב? האם אני נראה לכם כזוחל דו-חי ירוק אפרפר עם חברבורות על גבו? לא, לא יהיה זואולוג אלא אם כן התורם הוא תנין. ויקי אומרת שהשיחה תהיה ידידותית אבל עם כל מיני שאלות שנועדו להכשיל. לשם כך עלי להצטייד בתלוש משכורת ובתנינה שתהיה מוכנה מחוץ לדלת לשאלתם על מה חושבת התנינה על כל העסק. אני צריך גם להפגין את ידידותי העמוקה עם ויאולה אבל אין צורך שאזכור את שמות כל ילדיה. אני מסביר שאני דוקא כן יודע את כל השמות מפני שאני משנן אותם פה בבלוג וחוץ מזה יש לשמות שלהם חוקיות מסוימת שאני מכיר. 

ויקי אומרת שחשוב שאזכור שאני עושה מעשה הרואי שאני יכול להיות גאה בו. אני צריך לבוא חזק, קורן, בוטח ועם חזה זקוף. ויקי מדגימה לי איך הולכים עם חזה זקוף ואני משתכנע. הפוזה הזו באמת נראית עליה טוב מאוד. הייתי קוצר ממנה כליה בלי לחשוב בכלל. בדרך לאוטו אני צועד עם חזה זקוף אבל נאלץ להודות שעלי זה לא נראה כל כך טוב. אולי עדיף להשקיע בחולצה חדשה?

תכל’ס יצאתי בהרגשה הרבה יותר טובה ובלי שום חשש. החיוך שלי ימיס אותם ותלוש המשכורת יגרום להם רגשי נחיתות 🙂

כל מה שנשאר זה להמשיך לשנן את שמות ילדיה של ויאולה, אז היר גואז.

עד כה למדנו על:

 

נדיה – אמא לשני ילדים קטנים, גרה בשכונה שחלק מתושביה לא רוצים אותה שם

יקטרינה – שעושה שרות לאומי במספרת כלבים

מקסים – שחוזר למסלול

איגור הסוציאליסט

הבת הבאה של ויאולה היא: זויה, או בעברית חיה או באנגלית animal. כן אני יודע, אין צורך לתקן אותי אלא אם כן מישהו לא יכול להתאפק. רציתי רק להדגים שיש מצבים שבהם חוק הטרנזיטיביות לא עובד. אמור מעתה: זויה החיה.

 

 

 

במגירת השולחן שלי אין שקית של רשת קסטרו. הייתי בטוח שיש. יום אחד הבאתי למשרד כמה מהספרים שלי, שכבר לא נמצא להם מקום בבית, ושלא התכוונתי לקרוא בזמן הקרוב. הבאתי אותם בתוך שקית של קסטרו ושמתי את השקית במגירה למקרה שאצטרך אותה מתי שהוא. אבל עכשיו היא איננה. מעניין מה קרה לה? יתכן שנתתי אותה למישהו? זה לא משנה כרגע. כל מה שאני מצליח לחשוב עליו עכשיו זה שהלחץ גובר ואין שקית.

אני מביט במיכל הפלסטיק הגלילי שהנחתי מתחת לשולחן על מנת שלא יראה מהצד השני של השולחן. איזה מזל שיש לי משרד לעצמי. מה הייתי עושה עם זה לו הייתי יושב עם כל המתכנתים, שלושה בחדר? הייתי לוקח יום חופש רק בגלל זה? לא נראה לי. אני הרי עובד על עצמי כבר כמה שנים בשביל להגיע לרגע המבחן וליישם את המוטו של הפיזיקאי האהוב עלי, ריצ'רד פיינמן:

?what do you care what other people think?

יתכן שכל השנים האלו של הכנות נפשיות לא יתנו את אותותן? באמת אכפת לי שמישהו יראה אותי בחוץ עם המיכל? מתחיל להיות לי קצת קשה להפעיל את ההגיון בגלל הלחץ ואני יודע שמעכשיו כל שניה קובעת. אני עורך בראשי הערכת מצב – מה הסיכויים לפגוש מישהו בדרך לשרותים? מהחדר שלי ועד ליעד יש ארבעה משרדים. רומן, ראש הצוות השני, שמשרדו נמצא ממש מול המשרד שלי, יושב בדרך כלל בחדר של המתכנתים שלו בקצה השני של המחלקה. הוא חושב שהם, כולם, צריכים להיות “”ביחד””. לידו יושבת קריסטין, ראש הצוות השלישית. היא אף פעם לא סוגרת את הדלת של חדרה אבל מצד שני כמעט אף פעם לא מתיחסת אלי כשאני עובר במסדרון. מולה יושבים שני המתכנתים החדשים שלי. זה כבר סיכון רציני. כל פעם שאני עובר ליד החדר שלהם מישהו מהם קורה לי ושואל שאלה של מתחילים. זה בסדר, הם באמת מתחילים, אבל למה הם כל כך חסרי אונים? האם אני עדיין יכול להתגאות בכישורי הגיוס שלי?

התחנה הבאה במסלול היא המסוכנת ביותר – המטבחון. במטבחון יכולים לשרוץ בכל רגע נתון בין שניים לארבעה אנשים ולכל אחד יכולה להיות סיבה לעצור אותי עם המיכל ביד. אחרי המטבחון יש את החדר של האנשים שממש לא מסמפטים אותי, אז הסיכוי שמישהו מהם יעצור אותי לא גדול במיוחד וגם אם זה קורה אני יכול לפלוט משהו עמום ולהמשיך בדרכי ישר לשרותים. 

”

I’m riding my beloved baby for almost 2 months and around 4600 KM. I think it’s the appropriate time to tell you what I love about it (after reporting what I didn’t like about it after the first week).

So, this is what I love about it:

The contrast between it’s small size and it’s power

No need to elaborate much on this point. I simply love super-sport bikes and this one is so small and powerful.

The riding position

Yes, the riding position. I the previous post I wrote that I dread the downhill ride on the start of my day, but after almost 5000 KM I got used to this position. I know how to offload the pressure from my wrists and palms and I feel totally comfortable.

Moreover, when riding on open roads, the tucked position is the exact position my body wants to be in – me and the bike becoming a single unit – feeling it is part of my body. And, in that position my body is fully relaxed, with no stress anywhere.

Its handling

it’s so easy to take turns with this bike – to tilt it from side to side. I read that fighter planes like the F-16 are designed to be unstable in flight and therefore can make quick maneuvers. I feel that my bike is sort of the same. It reads my mind an knows how to turn with almost no conscious effort from myself. I feel it a machine perfectly engineered for its task.

I thought that it would be difficult to maneuver in low speed in traffic jams especially switching lanes in crowded traffic. But I see that its very simple and it can make relatively tight moves even when standing before a stop light. When moving there’s no problem at all in changing lanes smoothly.

The electronics, the riding modes and the display

The display provides lots of information, most importantly the tire pressure. Tire pressure is important because, in Israel, we often ride on the shoulder of the roads to avoid traffic jams, and there’s a better chance to get the tires pierced from screws lying on the shoulders. Therefore I’m monitoring the tire pressure relatively often.

The riding modes really change the handling of the bike. I use dynamic mode for open roads, the “road” mode in the city and I even use the “rain” mode. The bike really handles differently when switching from road to dynamic.

Its versatility

The S1000-RR is suitable for every day use because it can be used in both low and high (legal of course) speeds. Its not that I’m riding very slowly in 6th gear, but there’s no problem at all to ride in a traffic jam in 2nd, 3rd or 4th gear and low RPM. It behaves smoothly and comfortably.

Summary

The S1000-RR is perfect for me for my daily 140 KM ride because 95% of the distance (and time) I’m riding on an open road and I have to wait at only three stop lights in each direction. I wouldn’t use it for a daily ride in city traffic.

I rode 241,000 KM over 10 years and four motorcycles until my first accident. It’s very unfortunate that this first accident happened on my new baby. This Accident also shattered my belief that I’m the best driver in the world and I’ll be so forever or at least till my 120th bday. I thought I’ll probably be the only rider to achieve this feat but now all of this is gone. The good thing is that with this mindset, of being the best driver in the world, and riding on this amazing motorcycle, this accident would surely have happened at a much higher speed than the 5 km/h in which it happened, as I will explain.

I teach my kids that it’s our responsibility to prevent any accident no matter what, even if somebody hits you from behind it’s still your responsibility and you must try and escape. In this case, all the holes in the Swiss cheese lined up and my feeling of being invincible coincided with a dazed and inattentive driver standing at an intersection and instead of waiting a few seconds, I got myself into this situation. It is sometimes hard to practice what we preach …

The accident happened at the intersection below, where I took a U-turn, the driver in the car on the left didn’t notice me (he said he was looking to the left) and he hit me from behind.

As I took the turn, I saw in the corner of my eye, a car moving towards me and the moment after I found myself lying on the road. I wasn’t wounded. Nothing really happened to me, so I stood up immediately, but I saw my poor baby lying on its left side. Some people who saw this came running towards us and asked me if I’m OK?
I said:
– Why are you asking about me? Its the bike that got hit …
The bike is so light so I lifted it up by myself. The driver who hit me got out of the car and looked a bit dazed. He held some suspicious cigarette in his hand. He was so apologetic. He said he was looking to the left and driving to the right at the same time. He said I shouldn’t worry, he’ll fix the motorcycle for me. I looked at his old car and a doubt crept into my mind about this point. Just a few weeks ago, my daughter scratched a new car, just a tiny scratch, and the cost was 15,000 NIS (the Israeli currency – New Israeli Shekel) – charged to my insurance. And here there’s a BMW all scratched.

In Israel, after an accident, we exchange the insurance details, so I asked him for the insurance.
– I don’t have it here, maybe its at my work
I understood the situation very quickly in spite of the deep sorrow over my poor baby.
– Ok, then, give me your phone number, I said.
He gave me the number and let me photograph his ID card
– Don’t worry, I’ll fix it up for you, he said again.

At this point there wasn’t much more to say, so I looked at the bike. It seemed to be ok but I was worried that perhaps the fork got bent, or something in its perfect alignment was broken. The car’s driver said goodbye and drove away. Friends later told me that I should have lain on the road screaming and demanded an ambulance and police. But I’m not doing things like that. I was equally sorry for my beautiful baby as for the unfortunate driver who hit me. So I decided to drive to the Petakh Tikva Service Center. After a few meters of driving I realized that the left handlebar was slightly bent. Not much, but noticeable and probably dangerous. So I immediately called Nahik, the Motorrad department manager at the support center and told him I’m coming. Nahik said I’m welcome.

When I arrived, Edi, Nahik and the team were waiting for me. They took the motorcycle, verified that the handlebar is indeed bent and made sure that the fork is still straight and aligned, so I could continue driving for now. Edi also took photos of all the damages and said he’ll prepare a quote for full repair in 2 days. At the end it took 3 days because some of the parts were still not in the database – this was probably the first accident of a new S1000-RR in Israel. But after 3 days Edi sent me the quote. And by the way, the Service Center didn’t charge me anything for all this work.

The quote was for a full repair with new parts for 38,000 NIS (around $11,300). Here’s the quote, so that you can get an impression of how much automotive parts cost in Israel.

I sent the quote to the driver who hit me and he didn’t reply. So I started considering the alternatives. On one hand I wanted to get the motorcycle fixed as soon as possible, at least the handlebar. On the other hand, if the car driver has insurance, then I can’t start fixing it myself, but I must follow the insurance procedure, and the guy wasn’t answering. After 2 or 3 days I understood that he doesn’t have any insurance and there’s no point in waiting. I left him a message saying that by now he should understand that I don’t want to cause him any problems and that he shouldn’t be so ungrateful. I asked that he at least tells me the truth about the insurance. To this plea I finally got a reply. He said:
– By coincidence I cancelled the insurance just a day before the accident. I didn’t reply because I didn’t know if the cancellation takes effect immediately or only at the end of the month, and he’ll update me.
I send a few more messages asking about the update, but there was no reply and he declined my phone calls.

Ok … so I understood there’s no point in waiting any longer. I paid 1600 NIS ($500) to an appraiser, just so that I’ll have an option to sue him in court. The appraiser came up with the same estimate – 38K NIS. But truly, suing in an Israeli court wasn’t a real option. The problem with our judicial system is that they don’t rule by law, but rather by their personal tastes and inclinations. I could imagine myself falling into the hands of a progressive left-socialist judge (many of them are like that) which finds it appalling that the rich BMW driver (more on that in the next post) is suing a poor victim just because he nudged the motorcycle a little bit … So I left the matter of payment to God and started the fix.

I left the guy one last message saying that I had to pay the appraiser because he doesn’t answer. I got no reply.

I went to see Edi again and we marked all the essential parts on the price quote – these are all the markings you see on the page. I considered buying parts in Germany, which would have cost half the listed price. But then I decided that I had enough riding with a bent handlebar and a friend introduced me to Victor – a master car body repairman. So I fixed the handlebar at the Service Center and paid the full price. Then, for all the scratched metal and broken plastic parts I went to Victor (I’ll give his contact details privately to anyone who needs help). He took the motorcycle for 3 days and returned it fixed almost as new. All in all, the fix cost 7000 NIS ($2180) and my beloved bike returned to its beautiful self. The only thing missing is the sticker with the S1000 RR logo which costs 713 NIS and I didn’t buy it for now.

I didn’t call the car driver again after the last message about the appraiser and I simply gave up. But, in a great surprising twist, just a few days ago, he left me a message:
– Please send me your bank details and I’ll transfer you the money
and the next day 8500 NIS appeared in my bank account.

So this episode is behind me. I would like to thank the staff at the Petakh Tikva Service Center for all their help and support!

ב-17 למאי 2020 הופיעה בעיה שנגרמה לעוד הרבה אופנועים באותו יום, כמו שמתואר כאן. בנסיעה מהירה האופנוע התחיל להשתנק כשדלק לא הגיעה למנוע. נסעתי למוסך ואז כבר האופנוע התחיל להשתנק בכל סיבוב של המצערת, גם בהתחלת נסיעה. אחרי כמה נסיונות להחלפת הדלק התברר שפילטר הדלק סתום. ראובן ניקה לי את הפילטר והבעיה נפתרה אבל החלטתי להחליף פילטר דלק בהזדמנות הבאה ובנתיים להזמין אותו במחיר סביר

בתחילת יולי עשיתי טיפול 96,000 וראובן הסב את תשומת ליבי לכך שהקלאץ שלי מאוד קשה. הוחלט שהבעיה היא או בכבל הקלאץ או בידית. החלטתי להזמין את שניהם

באותו טיפול החלפנו גם דיסקיות בלם קדמיות ולכן החלטתי להזמין עוד סט לפעם הבאה

החלטתי להזמין את החלקים מארצות הברית, אצל

Babbit’s online

להלן השוואת מחירים בינם לבין חנות החלפים של עופר אבניר. המחירים של עופר אבניר לקוחים מהאתר של החברה למעט המחיר של ידית הקלאץ שניתן בטלפון. חנות החלפים של עופר אבניר נמצאת כאן

Babbit’s online	עופר אבניר (מחיר בש”ח)	חלק
$37.05	237	ידית קלאץ
$28.50	228.15	כבל קלאץ
$50.70	601.15	רפידות בלם
$29.62	198.67	פילטר דלק

המשלוח מארצות הברית עלה 80 דולר ושילמתי עוד 126 ש”ח מע”מ. המשלוח יצא מארצות הברית ב-13 ביולי והגיע, באמצעות דואר ארצות הברית ודואר ישראל ב-24 ביולי.

שער הדולר ב-13 ביולי עמד על 3.44 ש”ח. סך הכל שילמתי 292.61 דולר שהם, בתוספת מע”מ, 1132 ש”ח. מחיר זה כולל גם שרוול מתכת עבור ידית הקלאץ שאיני יודע את מחירו בארץ

אם הייתי קונה את אותם רכיבים בארץ הייתי משלם 1866.12 ש”ח

In 2019 I participated in DLD TLV – Tel Aviv’s innovation event. I was a member of Intel’s Makers team. Our goal for that year was to show the new Intel Neural Network Computer Stick and the OpenVino SDK.

<Place holder – more info will be added>

The code can be found at: https://github.com/eligurvitz/openvino-bottle-chaser

The first launch https://youtu.be/k5DawNX3BPg

בפוסט הזה אסכם את נסיוני ברכישת חלפים תוך השוואה למחירים בארץ

Brake pads, fuel filter, clutch handle	בלמים, פילטר דלק, ידית קלאץ