הבדיקה השישית היתה קצרה, יחסית מהירה, כואבת ובעיקר מיותרת. זו היתה בדיקת דם נוספת, חזרה על חלק מהבדיקות בפגישה הרביעית. הכל היה בסדר בבדיקה הרביעית, אבל קרה משהו לאחת ממבחנות הדם. נדמה לי שהמדבקה עם הפרטים שלי התנתקה מהמבחנה. הייתי יכול לשאול מה בדיוק קרה, אבל האחות שהתקשרה אלי היתה נבוכה גם בלי חקירה צולבת אז התאפקתי

הגעתי היום בשעות הבוקר המאוחרות מאוד לבית הרפואה. התקבלתי בחיוכים ופירגון גורף כיאה למעמדי, ונשלחתי אל האחיות

האחות האחראית הביאה מדבקות חדשות והזמינה רופא. הרופא חייב להיות נוכח, מפני שזו בדיקת דם לסוג, וטעות בסוג הדם קטלנית יותר מכל סוג אחר של טעות. לכן רופא מטפל במבחנה, מוודא שהדם שייך לי ואני הוא עצמי – אני צריך למסור לו את תעודת הזהות שלי ולאמר את מספר הזהות

למרבה הצער, בגלל חשיבות הבדיקה צריך לחזור עליה פעמיים. כלומר, אני צריך להדקר עוד לפחות פעם אחת עוד בשלב ההכנות. והאמת חייבת להאמר, קצת מתחיל להמאס לי מבדיקות דם. כל דקירה בפני עצמה לא כל כך כואבת, אבל עכשיו אני יודע כבר למה לצפות ומשום מה זה מציק יותר.  גם הרגישות באיזור הדקירה נשארת לזמן ארוך יותר. ובבדיקה החמישית נתקלתי כבר במחט של 10 סנטימטרים כמו שאספר בפוסט הרלוונטי. הרופא שהכניס לי את העירוי הסביר בחיוך שנגמרו לו המחטים הרגילות ולכן הוא משתמש במחטים לפילים. האמת, האמנתי לו

בקיצור, לא היה נעים. אבל לפחות היה די מהיר.

היידענע שלי, התנינה, טוענת שאני פוחד ממחטים. תמיד חשבתי שהיא טועה, אבל אני מתחיל לחשוב שאולי היא צודקת, וכמו בהרבה תחומים מכירה אותי טוב יותר מאשר אני מכיר את עצמי

אני נוסע לעבודה בשעת בוקר מאוחרת כשהנייד מצלצל ממספר לא ידוע אבל מוסדי – משהו כמו 4777999, מספר שקשה מאוד לקבל כלקוח פרטי

?CT בוקר טוב, אני מבית הרפואה, אומרת הקול שמעבר לשפופרת, אתה זוכר שיש לך היום

כן, בטח שאני זוכר –

עבר שבוע מהבדיקה הרביעית ואני שמח שמתקדמים. לפי התוכנית יש לנו עוד שתי וועדות, אחת מהן אכזרית למדי, וזהו. החלטתי שאני מעדיף לגמור הכל מוקדם ככל האפשר. מטבע הדברים אני חושב על זה די הרבה, וכל יום אני מדמיין לעצמי את העסק בפירוט גודל ומתעצם. זה לא טוב. כל פעם עולות שאלות חדשות. חבר ילדות שלי, שסיפרתי לו על ההרפתקה, הפתיע אותי עם שאלה חדשה ומקורית – “איך זה ישפיע על ביטוח החיים שלך?”. לא היה לי מושג. בבדיקה הקודמת הרביעית, שאלתי את הרופא והעו”סית את השאלה הזו. שניהם השתתקו לרגע בהפתעה. לא, אין להם מושג. זו הפעם הראשונה שמישהו שואל את השאלה הזו. אני מניח שזו הגדולה של חבר הילדות שלי, לראות בכל מצב את הזוית החדשה והמיוחדת

אל תדאג, אמר הרופא, קודם כל, אני נותן לך מכתב שאתה בריא בדיוק כמו קודם. שום דבר בך לא משתנה. חוץ מזה, אני יכול לפנות ישירות למנכ”לי חברות הביטוח. אתה יודע שבמקרה כזה אני יכול לעשות בשבילך הכל. אברר בשבילך ונדבר בפעם הבאה. וכמובן אם תצטרך משהו אני פה לרשותך, כך אומר הרופא

למען האמת, החלק הראשון של התשובה שלו סיפק אותי. אבל כעת, מידי יום, צצות שאלות חדשות ועדיף פשוט לגמור עם זה ולא למשוך. אני חושב גם על היחס שאני מקבל עכשיו לעומת היחס שקיבלנו עם אולגה לפני 18 שנה. את ד”ר עמלק לא ראינו בכלל בתקופת החרום שבה רופאי המחלקה הטפשים שלו לא הבינו מה קורה לה וטיפלו בזיהום שלא היה במקום לזהות את הפגיעה המוחית שהולכת ומחמירה. רק בסוף, כשהתייצב המצב, קרא לנו ד”ר עמלק לחדרו ואמר לנו שיהיו לנו חיים קשים מאוד. וזהו. לא הסבר על מה קרה, לא הצעת עזרה, לא סימפטיה … חיים קשים, ויאללה, תלכו מפה. אז הלכנו

אני נזכר גם בפרופ’ שפירא (שם אמיתי) הנוירולוג, ומנהל מחלקת הילדים בבית החולים הדסה הר הצופים שבה אולגה אושפזה בגלל זיהום שגרתי, לפני הניתוח הגורלי. אחרי כמה ימים של אשפוז כל מה שרצינו היה לחזור הביתה עם אולגה שלנו. אבל … הפרופ’ היה עסוק ולא יכל להתפנות לכמה דקות בשביל לחתום על מכתב השחרור שלנו, שכתבה אחת הרופאות כבר בשעות הבוקר. היינו צעירים ו… המממ, בעיקר צעירים, ולא רצינו לצאת בלי מכתב השחרור. אבל הפרופ’ מסתובב לו במחלקה ולא מוצא את הזמן לחתום על המכתב. כך חיכינו עד השעה 15:00 כשסוף סוף נפל האסימון

פרופ’ שפירא, נגשתי אליו בפעם העשירית – אבל הפעם בגישה הנכונה – אני רוצה שתייעץ לנו בשר”פ –

טוב, בהחלט, גש למטה ותשלם (300 ש”ח, הרבה הרבה כסף בשבילנו לפני כ-32 שנה) –

שילמתי, נכנסנו, הוא חתם על המכתב והלכנו הביתה

אז תביא טופס 17, בדיקות דם והפניה מרופא, אומרת הקול שמעבר לקו –

בהחלט, אני עונה בהחלטיות. טופס 17 ובדיקות דם –

את ההפניה מהרופא כמובן ששכחתי על המקום. אני מתקשר למחלקה ומבקש שישלחו לי את בדיקות הדם לפקס. הן מגיעות תוך כמה דקות. אני שולח בתמורה את תוצאות האקו לב שעברתי בבדיקה הרביעית

בשעה שש בערב אני מתייצב במחלקת לבדיקת הטומוגרפיה הממוחשבת. משום מה יש תור די גדול בשעה מאוחרת זו

?איפה ההפניה מהרופא? שואלת המזכירה

אני נזכר פתאום בשיחה מהבוקר. אוף … איך שכחתי לארגן את ההפניה

איזה הפניה? חשבתי שהיא אצלכם! אני מעוות קצת את האמת בתקווה שהמציאות תשתנה גם כן –

המזכירה מחפשת את ההפניה במגרות ועל השולחן וכמובן לא מוצאת. האנשים בתור מאחרי מתחילים לרטון רטינה קולקטיבית שהולכת ומתגברת כמטוס מתקרב

לפני כמה ימים הייתי בבדיקה הרביעית ואני ממש בעיצומו של התהליך

נכון, אני יודע שאני יכול להפסיק ממש עד הרגע האחרון אבל אני לא מאלו שמפסיקים דברים באמצע. התחלתי אז אסיים! הפעם גם העובדת הסוציאלית וגם הפסיכיאטרית חזרו בפני והדגישו שאני יכול להפסיק מתי שאני רוצה, כן, ממש עד לרגע האחרון, אבל אמרתי שנראה לי שזה לא יקרה. אז אני בעיצומו של התהליך, או שמא יש לאמר באמצעו … לפחות בחלק שעדיין לא כואב כל כך

זו הפעם ראשונה שנבדקתי על ידי פסיכיאטרית. ציפיתי להתמודדות אינטלקטואלית מרתקת והרואית. דו שיח שנון במידה שלא מצביעה על היותי לא שפוי אבל כזו שבודקת את הגבולות. פינג-פונג מהיר של שאלות ותשובות, מתח באויר. אבל כרגיל, שום דבר כזה לא קרה. הפסיכיאטרית ישבה שרועה בכסאה באפיסת כוחות, ידיה נחות על בטן של חודש תשיעי וכל חזותה אומרת מתי כבר אוכל ללכת הביתה ולישון עד הלידה. השולחן שלה עמוס בניירות מפוזרים בלי שום סדר. אף נייר לא מעניין מספיק על מנת שאנסה לקרוא אותו הפוך

היא פותחת מסמך במחשב ומתחילה לקרוא את השאלות

?מה שמך

התנין (שם בדוי) –

איפה אתה גר? וכן הלאה והלאה. בעיקר חזרה על השאלות שנשאלתי לפני שעתיים על ידי העובדת הסוציאלית

לפתע נפל המחשב וכל האויר כאילו יצא מהפסיכיאטרית המסכנה

– את רוצה שאקליד את כל השאלות ואת תשבי ותנוחי? אני מציע באבירות. אני מקליד עיוור בעברית ואנגלית והאומללה מתקתקת באצבע אחת

לא, היא אומרת, שמרתי כל דקה. זה קורה כל הזמן. נחכה שהמחשב יעלה –

?אתה יודע שאתה יכול להפסיק ממש עד לרגע האחרון – 

כן. אני יודע. כבר הסבירו לי את זה –

?איך תרגיש אם זה לא יצליח – 

– איך ארגיש? אחשוב שחבל אבל זה לא משנה לי. צריך להפריד בין החלק שלי לחלק של הגורל, או אלוהים, או המזל. העיקר שאני את שלי עשיתי.

?מה אתה מצפה לקבל מזה –

– סוף סוף שאלה טובה שאני חושב עליה כבר כמה ימים. אני מצפה לקבל הרגשה טובה. “אבל זה יכאב!” זו שאלה למרות סימן הקריאה. כן, זה יכאב, אני יודע. כמו ניתוח קיסרי. אבל איך אמרו חז”ל? “יפה שעה של קורת רוח בעולם הזה מכל חיי העולם הבא” ובטח שהיא יפה יותר מכמה ימים של כאבים. חוץ מזה תמיד רציתי לנסות קצת מורפיום – כל התהליך הזה רצוף חוויות חדשות ומרתקות כל כך ובנתיים לא עולה לי אף פרוטה למעט כמה סנדויצ’ים שקניתי לי בקיוסק למטה

?אתה מצפה שהחיים שלך ישתנו –

לא. אני לא מצפה. החיים שלי ימשכו כרגיל –

– טוב, אני פה בשבילך, מסכמת הפסיכיאטרית. זהו, אפשר ללכת הביתה לנוח עד ללידה. ברור שהיא כבר לא תהיה פה בשבילי כשאצטרך אותה, אבל זה לא משנה. לא נראה לי שאצטרך אותה 

אתה יכול לקורא לויאולה, אומרת הפסיכיאטרית. להתראות ובהצלחה

את ויאולה אני מכיר כבר בערך 10 שנים, מאז שהם עברו להתגורר איתנו בהתנחלות “דובון ועוזי” אשר בשטחים הכבושים, או שמא בשטחים שתפוסים בתפיסה לוחמתית. כנראה שיש הבדל בין כיבוש לתפיסה לוחמתית, אחרת לא היו טובעים ביטוי כה נאה ורווי דקדקנות משפטית. ויאולה ובעלה מישה (מיכאל) הגיעו אלינו מהישוב הידוע “זקן ומשקפיים” שנמצא רק 20 ק”מ בקו אוירי מאיתנו, אבל רחוק ממנו כמטחווי קשת. הם קיצוניים פנאטים וסהרוריים ואנחנו ממלכתיים וממש מלח הארץ. אבל בכל זאת התחברנו, בעיקר ויאולה והתנינה שלי. ויאולה לא היתה דתיה במשך כל ימיה, ולפעמים כשאני לוקח אותה טרמפ ושם שירים של שנות השמונים אני מרגיש מן געגוע דק מתפשט באוטו וסוג של נוסטלגיה לחיים הקודמים שכבר הינם זכרון עמום בלבד. וכעת ויאולה תהיה בת זוגתי להרפתקה הקטנה שלנו

שעתיים לפני כן פגשתי עוד עובדת סוציאלית, או עו”ס בלשוננו. עו”סית ממש שונה מפסיכיאטרית. עו”סיות אני מכיר כבר הרבה מאוד שנים. כמעט שמונה עשרה – קליינט ותיק של מחלקת הרווחה של המועצה. את העו”סית הראשונה שלי פגשתי כמעט מיד אחרי הניתוח של בתנו הבכורה, אולגה (שם בדוי). היא לא היתה זו שהודיעה לנו שמעכשיו יהיו לנו חיים קשים מאוד. את הבשורה הזו בישר לנו פרופ’ עמלק (שם בדוי אך הולם) שמחלקתו העניקה לנו את החיים הקשים האלה. אותה עו”סית, או אולי העו”סית הבאה, טיפלה בנו בראשית הדרך ובאחת הפגישות ישבנו לדבר על החיים

?מה אתה לומד? שאלה העו”סית –

מדעי המחשב. תואר ראשון –

?לימודים קשים … אתה גם עובד? איך אתה מסתדר –

כן, אני גם עובד במשרה מלאה –

זה קשה? אמרה – הצהירה העו”סית – 

אני לא זוכר בדיוק מה עניתי אז, אבל היום הייתי עונה, מן הסתם, “אם זה לא קשה זה לא מעניין”. העו”סית סיפרה לנו שגם לה יש בן שלומד מדעי המחשב, ואכן, שבע שנים אחרי כן, בטקס הסיום של התואר הראשון שלי שמעתי שקוראים לו לעלות לבמה. הוא קיבל תואר שני. אחרי שנתיים הוא הצטרף לאחת הקבוצות בחברה שבה אני עובד, אבל פוטר באחד מגלי הפיטורים בשנות המשבר.

?אתה יודע שאתה יכול להפסיק עד הרגע האחרון, נכון? שאלה העו”סית

– כן, לא חשבתי על האפשרות הזו אבל זה נראה לי הגיוני. גם חז”ל אמרו משפט שקצת מתאים במקרה שלנו: “אפילו חרב חדה מונחת על צוארו אל יתיאש מן הרחמים”. שום דבר לא מוכרח להגיע לסוף 

האם אתה עושה זאת עבור כסף? התענינה העו”סית –

.לא, בלי קשר לכסף בכלל –

.טוב מאוד, שמחה העו”סית, לפי החוק אסור לנו לאמר שום מילה מהשורש כ.ס.פ לידך –

אבל בכל זאת, יהיה קצת כסף. קוראים לזה החזר הוצאות או משהו דומה. הביטוח הלאומי יתן לי משהו לפי נוסחא שמזכירה את אחד הפיליטונים של קישון משנות השבעים. וכמובן, אני צריך לשלם מס הכנסה למרות שבמקרה הזה אין לי הכנסה אלא רק הוצאה. דוקא לויאולה יש הכנסה אבל היא לא תשלם שום מס. העיקר שישאר משהו שאפשר להכניס לחשבון הבנק ואפילו, אם ארצה, לקנות איזה צ’ופר קטן

?איך הגעת להחלטה הזו? שואלת העו”סית –

עם הזמן … לאט לאט … דיברתי עם התנינה שלי על המצב והחלטנו –

?אתה פוחד –

.קצת אבל עדיין לא ממש –

.זה יכאב! – כן גם זו שאלה למרות סימן הקריאה –

– כן, שמעתי, הסבירו לי. כמו ניתוח קיסרי. אני מסתכל על התנינה שלי שיושבת לצידי. התנינה קמה יום אחרי ניתוח קיסרי והתחילה להתרוצץ כאילו לא היה כלום. אז כנראה שזה לא נורא כל כך. 

… נכון, זה לא נורא כל כך, מאשרת התנינה. אבל אולי יש לי כח סבל יותר גדול

!בטח שיש לך, אני אומר. את אשה! לסבול זה בגנים שלכן

.אל תדאג, מבטיחה התנינה. אתה תהיה בסדר