אנשי ההיי-טק בישראל מצטיירים כאוסף של אינדיבידואלים אטומים ויהירים שלא אכפת להם בכלל מאף אחד, בפרט לא ממועמדים שוחרי עבודה בהיי-טק. אנחנו חושבים שהתועלת היחידה שאפשר להפיק ממועמדים היא כמה רגעים קומיים ופלירטוטים עם בנות מחלקת כח-האדם, שבאות לחלק את הניירות שעליהם חרטו המועמדים את קורות חייהם בדם נפשם. אינני מתכוון לטעון שההכללה הזו מוטעית, למרות שאני חושב שגם לנו יש רגשות אנושיים. האם לא נזיל דמעה כשהמזדה 3 מהליסינג נתקעת על סלע בראש גבעת הטרשים, כששאר הג’יפים שועטים קדימה? האם זיעה קרה לא תשטוף את מצחנו כשהאייפד לא מתחבר לאיי-טיונז? האם לא נקלל את האלוהים המשותף של אפפל (apple) וטויוטה כשמערכת  הסאונד של המכונית הארורה נותנת לנו שגיאה מספר 6 כשמחברים את האייפון?

אני באמת חושב שרובנו בני אדם רגילים לגמרי, וגם אם לא תסכימו לכך, אני בטוח שתסכימו שהתנין הוא יוצא דופן. התנין הינו רגיש ואמפתי – הוא מין סוג של אלטרואיסט כזה. טוב, לא ממש אלטרואיסט טהור שתורם את הכליה שלו למדינה על מנת שהמדינה תחליט בעצמה למי להשתיל אותה אלא אלטרואיסט חזירי שמתעקש להשתיל את הכליה שלו דוקא בבת אדם ספציפית מאוד. למען האמת גם אני בעצמי לא סובל אנשים, שגם כשהם תורמים משהו, הם רוצים להשפיע על מה עושים עם זה ואיך משתמשים בזה, ולמי נותנים את זה. תתנו כבר בלב שלם וזהו. שחחררו …

נו טוב … אולי על מנת לשפר קצת את הדימוי של אנשי ההיי טק בקרב הקוראים שלי, אספר קצת על חוויותי מהצד השני של קורות החיים. סה””כ גם אני הייתי מתי שהוא מועמד ולמען האמת, במקצוע שלנו, אנחנו כולנו מועמדים לתמיד. משורה משחררת רק הפנסיה.

כבר כמה שנים אני מנסה להתקבל לעבודה באחת מחברות התוכנה הגדולות בעולם. זו חברה שבתקופה האחרונה קצת מחפשת את עצמה ונראה שכל דבר שהיא עושה הוא מאוחר מידי, מעט מידי ולא טוב מספיק. אבל אין לי שום ספק שהיא תצליח שכן הכלכלה העולמית לא תחזיק מעמד בלעדיה. חוץ מזה, מהקומה העליונה שלהם רואים את הים ובמטבחונים שלהם יש שפע אגדי של אוכל – סנדביצ’ים, ממתקים, מקררים עם שתיה קרה חופשית. כן! פחיות קולה בחינם. פירות וירקות, בייגלה, טוסטים ועיתון ישראל היום. ישראל היום יש גם אצלנו בעבודה ואפשר למצוא את העותק היומי זרוק על הרצפה בכל תא שרותים אבל אצלם השרותים נקיים ומבריקים. פשוט גן עדן עלי אדמות. 

הרומן שלי עם החברה הזו התחיל לפני כעשר שנים. שלחתי קורות חיים למשרד הראשי שלהם דרך חברה לעבודה שאח שלה עובד שם. חיכיתי רק חצי שנה ופתאום התקשר אלי מגייס וערך לי ראיון טלפוני. היה סביר. אחרי חודש נחת בתיבת המייל שלי מבחן תכנות. יש לי שעה לענות על 3 תרגילי תכנות מרגע שאני פותח את המייל. נתקפתי חרדה למרות שאני מתכנת ממש ממש מעולה. דחיתי את פתיחת המייל בחודש ואז ערב אחד התיישבתי ועניתי תשובות פשוט מדהימות. עד עכשיו אני שואל את השאלות האלה בכל ראיון וכמעט אף מועמד לא עונה את התשובות הנפלאות שלי. 

אחרי חודש שוב התקשר מגייס אחר וערך לי ראיון נוסף בטלפון. כנראה שהוא היה מרוצה שכן אחרי שבוע קיבלתי הודעה למייל שהם מזמינים אותי, על חשבונם, ליום ראיונות במוסקבה! הייתי באופוריה לכמה דקות עד שנזכרתי שלאולגה מתוכנן ניתוח יומיים לפני תאריך המבחן. שלחתי להם הודעה במייל שאני לא יכול לבוא וביקשתי לבוא ביום אחר או למקום אחר אפילו על חשבוני. הם לא ענו. אני הרי סתם מועמד נודניק.

עברו רק שמונה שנים וקיבלתי פניה ממגייסת שלהם לתא שלי ב-linked in. האם אהיה מעוניין לשמוע על מחלקה חדשה שהם פותחים? מעוניין? אני עוזב הכל ורץ ברגל למשרד שלהם. אין צורך, אמרה המגייסת. עוד מעט יתקשר מישהו להזמין אותך לראיון. עבר חודש ובאמת התקשרה מגייסת אחרת והזמינה אותי לשיחה עם המנכ””ל. זה היה מוזר מאוד, שכן אני סתם מתכנת נמוך דרג והמנכ””ל הזה נפגש עם שר האוצר כמעט כל חודש. נסתרות דרכי הבורא. 

ביום הראיון לבשתי את מכנסי הראיון שלי ואת החולצה היחידה, שעוד אפשר איך שהוא לגהץ אותה ונסעתי בדחילו ורחימו למשרד שלהם. באמת הכניסו אותי למנכ””ל. היתה לנו שיחה ארוכה מאוד ומעניינת. הפתעתי את עצמי בבטחון העצמי שלי וביכולת שלי לדון על כל מיני עניינים ברומו של עולם הטכנולוגיה לאורך 30 השנים האחרונות. בסוף הראיון המנכ””ל נתן לי כרטיס ביקור, רשם על הכרטיס את מספר הנייד שלו ואמר לי להתקשר אם אני צריך משהו. לשמחתי לא היה גבול. ממש ככה. ריחפתי החוצה מהבניין וכבר התחלתי לדמיין איך אני זולל בייגלה וקולה על כסא נוח על ראש הבניין ומשקיף על הגלים בחוף. 

עבר חודש עד שהתקשרה אשת כח האדם והזמינה אותי לשני ראיונות. שוב לבשתי את מיטב מחלצותיי והגעתי. הגעתי 20 דקות מוקדם מידי. ישבתי באוטו והתכוננתי לשאלה שידעתי שתבוא – מה הם החסרונות שלי? ישבתי וחשבתי ולא הצלחתי להזכר באף חסרון. לא שאין לי. יש לי די הרבה, אבל לא בתור מתכנת. החלטתי שנזרום ונקווה שלא ישאלו את השאלה הזו.

בחור נחמד הגיע ולקח אותי מהקבלה. שוחחנו כמה דקות על דא (לא היה מספיק זמן להרחיב את הדיבור גם על הא) ואז הוא שאל אותי שאלה בתורת הגרפים. נכנסתי לבלאק-אאוט למשך 20 שניות ואז פיתחתי לו על הלוח את כל התאוריה, כולל קוד, ואני חושב שהוא היה מאוד מרוצה. גם אני הייתי מרוצה אך מותש. כנראה שזה היה בסדר כי הוא העביר אותי לראיון הבא. 

בזמן שחיכיתי למראיין הבא ונשנשתי בייגלה במטבחון, עבר לפתע המנכ””ל. הלכתי לקראתו והושטתי את ידי לשלום. לשמחתי הוא זיהה אותי ושאל אותי אם אני פה בראיונות. אמרתי שכן. הוא אמר שהוא מקווה שעוד מעט אתחיל לעבוד אצלם. הייתי באופוריה. 

הראיון השני היה הרבה יותר קל. סתם כל מיני שאלות כלליות על תכנות וארכיטקטורה (של תוכנה). ואז הגיע שאלת המחץ – מה היתרונות שלי כמתכנת? אמרתי שכאלה יש הרבה אבל דוקא התכוננתי לשאלה הבאה על החסרונות. הוא אמר בבקשה, מה החסרונות? ואז אמרתי את התשובה הכי מפגרת במאה העשרים – אין לי חסרונות – אני מושלם כמתכנת. ראיתי שהוא מופתע, אבל באמת לא הצלחתי למצוא אפילו חסרון אחד. ראיתי שפישלתי. דיברנו עוד קצת והלכתי הביתה דוקא בהרגשה טובה.

אחרי חודש התקשרה המגייסת והודיעה לי שהם החליטו לקחת מישהו מבפנים למשרה שלי. הייתי הרוס. החלטתי שזה בדיוק הזמן להוציא את כרטיס הביקור של הבוס ולהתקשר אליו. יומיים התלבטתי והכנתי נאום קצר וקולע. אח””כ הרמתי את הטלפון וחייגתי. וניתקתי. חיכיתי עוד יום והחלטתי שאין מה להפסיד. התקשרתי. הוא ענה ואמר שאצלו עכשיו בארה””ב שתיים בלילה והוא ישמח לדבר איתי בעוד יומיים. מזל שכבר לא היתה ברירה. התקשרתי בעוד יומיים ודיברנו. הוא אמר שבאמת לקחו מישהו מבפנים. ביקשתי שיתן לי עוד צ’אנס. הוא אמר בסדר. מאז לא שמעתי מהם.

אז שלא תחשבו שאני לא יודע איך זה בצד השני. 

נחזור ברשותכם לחזית ההשתלות.

מחר הולך להיות יום יחסית מעניין. קבעתי לעצמי פגישה עם ויקי על מנת לקבל תדרוך על מה בדיוק הולך להיות בוועדה. השמועות אומרות שויקי בעצמה ישבה בוועדה הזו בעבר, אז היא אמורה לדעת. 

בנתיים אימצתי לעצמי את העיצה של ‘דקה לארבעים’ – שחושבת שחברי הוועדה בעצם נורא רוצים לאפשר לי לתרום והם נורא רוצים שאשכנע אותם שאני שפוי מספיק בשביל להתמודד עם המהלך הזה. האפשרות הזו עלתה בשיחותיי עם התנינה, אבל בנתיים האינקלינציה (1) שלי היתה לדחות את הארגומנט הזה לטובת הגברת הדרמה, שכן אחרת מה הייתי כותב פה? טוב, נראה מחר.

בנתיים חייבים להמשיך לשנן את שמות הילדים של ויאולה. למי שדואג שמא הפרויקט הזה יגמר מוקדם אומר שאין מה לדאוג. לויאולה יש די הרבה ילדים וכאן בבלוג ממילא נושבת רוח של חופש ואנונימיות אז אני יכול להמשיך בזה כמה שארצה. אבל בנתיים אני מתכנן לעצור בעשר. גם כי זה מספר עגול ויפה וגם כי זה יחסית משקף את המציאות. חשבתי גם שאם אני חבר כל כך טוב של ויאולה אני צריך לדעת לא רק את שמותיהם של הילדים אלא גם מה עיסוקיהם, מה דורב אותם (2), מה גורם להם לתקתק (3). ובכן:

פגשנו כבר את נדיה – אמא לשני ילדים קטנים, גרה בשכונה שחלק מתושביה לא רוצים אותה שם

את יקטרינה – שעושה שרות לאומי במספרת כלבים

ואת מקסים – שחוזר למסלול

היום נתוודע לבן השני של ויאולה – איגור. איגור הוא תלמיד תיכון בעל נטיות סוציאליסטיות (לא סתם השם הרוסי) מובהקות. למשל, לפני זמן מה כמה מהתלמידים בכיתה יב’ בבית הספר שבו איגור לומד החליטו לדחוק את פרנסתו של בעל הקיוסק השכונתי ליד בית ספרם. הקיוסקאי מתפרנס בעיקר ממכירת ופלות ושתיה לילדים. הלכו החברים למפעל הופלות העירוני, קנו כמה חבילות של ופלים ובקבוקי שתיה והתחילו למכור במחיר זול יותר, אבל עדיין גבוהה יחסית, בבית הספר. איגור לא יכול היה לסבול את הדבר הזה. ראשית, מה פתאום פוגעים בבעל הקיוסק הקשיש יחסית? שנית, אם כבר מוכרים לחברים אז למה במחיר כזה גבוה?

איגור אסף כמה שקלים, הלווה מההורים עוד כמה, נסע בעצמו למפעל הופלות וחזר עם כמה חבילות משל עצמו. איגור הצטייד גם בכמה בקבוקי שתיה והתחיל למכור הכל במחיר עלות + כמה אגורות לכיסוי הוצאות הנסיעה. תוך שבוע התחסל העסק של חבריו לכיתה ואז גם איגור סגר את הבאסטה. 

אמור מעתה – איגור הסוציאליסט. איגור מזכיר במידה מסוימת את התנין וד””ל. 

=============================

1. נו, אין ברירה, אם זה באמת בלוג חושפני, אז התנין חייב לחשוף את חיבתו הבלתי-מוסברת למילים בלע””ז אנגלי. אם משהו לא ברור אז נא הצטיידו במילון אוקספורד לישראלים שבו גם המילים באנגלית כתובות בעברית.

2. המתנין מנסה להמציא לעצמו סוג של סלנג מציק שבו משתמשים בפעלים באנגלית בנטייה עברית. במקרה שלנו: דורב אותם: Drives them, או כמו שאומרים באנגלית: מה גורם להם לתקתק – what makes them tick

3. ראה הערה 2 לעיל

בלוגי היקר,

היום בבוקר הבטחנו, אתה ואני, שנכתוב עכשיו פוסט חגיגי שיסביר את השינויים הצפויים בעבודה של התנין. כך באמת התכוונו לעשות, אבל דא עקא, ישיבות ההנהלה בנושא לא הסתיימו עד לשעה מאוחרת מאוד הערב ולא קיבלתי שום עדכון. חשבתי בכל זאת לכתוב פוסט משעשע ודרמטי, אבל אני מתיישב כאן מול המחשב בשעת לילה מאוחרת זו, נים ולא נים, אחרי שהחזקתי תנינה צעירה על הידיים במשך כמה שעות. כואבת לה האוזן, או לפחות ככה היא סוברת אבל לא מוכנה לשתות אקמול. ברוך ממציא האקמול בנרות. עכשיו יש קצת שקט ואפשר לחזור לצבור קצת כוחות לקראת מלאכת הכתיבה שעומדת לפנינו. 

נתוני הכניסה לבלוג היום שברו את השיא וזה יפה מאוד. חילקתי את הכתובת הסודית של הבלוג הסודי שלי לכמה אנשים וזה באמת עזר להעלאת נתוני הקריאה. אני תוהה אם העובדים שלי יושבים בלילות ומנסים למצוא את הבלוג הסודי של הבוס שלהם. אמרתי להם שיש בלוג ולא גיליתי להם את הכתובת. לא נראה לי שהם יצליחו. אבל … יש בפוסטים שלי פה מילה אחת שיכולה להסגיר את הבלוג ולכן אני בודק כל יום אם היא עלתה לאיזה שהוא מנוע חיפוש. כשזה יקרה … המממ … יהיה מאוחר מידי. איזה מתח …

ובכל זאת, פטור בלא כלום אי אפשר, לכן לא אספר היום על שינויים ארגוניים, אלא על שיחתי עם ויקי (1) ואסוציאציות משעשעות במקצת.

כמו שהנכם יודעים, התנין מחכה לוועדה מעניינת במיוחד שבה ישאלו אותי כל מיני שאלות בצורה גועלית במיוחד. ככה אני מתרשם. התנינה שלי וויאולה טענו אתמול שאני צריך לבוא לוועדה יחד עם ויאולה ולהוכיח שאני באמת חבר טוב שלה. הנשים, כלומר, האשה ויאולה והתנינה שלי, טוענות שהוועדה תתעקש לוודא שאני יודע את שמותיהם של כל ילדיה של ויאולה. אני מסכים שבד””כ זו דרישה די הגיונית. אם יש לחברה יקרה שלי שני ילדים, למשל, דין וים, אין שום סיבה שלא אדע מה שמותיהם. דא עקא (2) לויאולה אין שני ילדים, יש לה … נניח … יותר משבעה. הגדולה בת כ-22 והקטנה בת כשנתיים. הקטנה היא דודה של ילדה שגדולה ממנה. גם ויאולה וגם בתה הבכורה, נדיה, התחתנו בגיל די צעיר. לא כמו לפני מאתיים שנה בפולין, אבל לא בהרבה יותר מאוחר. אז ויאולה והתנינה מנסות ללמד אותי את השמות. 

אני תוהה אם הוועדה תהיה במו בסרט green card שבו אמן צרפתי (השחקן הצרפתי שמשחק בכל הסרטים האמריקאיים) מתחתן פיקטיבית עם אמריקאית בשביל הכרטיס הירוק. על מנת לקבל את הכרטיס הוא חייב להוכיח לפקידי משרד ההגירה שהנישואים לא פיקטביים. בין היתר הוא צריך להתייצב לחקירות אודות אשתו האהובה. בכל חקירה הוא נכשל בשאלה על קרם הידיים שבו היא משתמשת. בסצנה הלפני אחרונה הוא סוף סוף מצליח לענות נכון ואז הוא פולט משהו בסגנון: “”אווו, הצלחתי””. פקיד ההגירה מסתכל עליו במבט עקום ואומר משהו כמו: “”אהההה””. הסצנה הבאה מצולמת כבר בדרך לשדה התעופה כשהוא מלווה בפקידי ההגירה היהודיים (3). 

תהיתי אם בוועדה יהיה שחזור של הסרט. ויאולה תשב מולי ותעשה לי סימנים עם היידים על מנת שאזכר בשמות של כל התינוקות שלה. התחלתי לדאוג ולכן התקשרתי לויקי. 

סיכמנו עם ויקי שנפגש בשבוע הבא והיא תסביר לי בדיוק מה הולך להיות. ויקי אישרה שאני צריך להתייצב עם ויאולה אבל אני לא אמור לדעת איך קוראים לכל ילדיה. ויקי חושבת שאפילו ויאולה לא זוכרת את כל השמות. לא פלא, ויקי באה ארצה ממקום שבו נהוג לגדל ילד אחד בקושי. כלומר, נהוג לגדל ילד אחד, והגידול הוא בקושי. בנתיים, אמרה ויקי, תתאמן על להשאר רגוע ותהיה אתה עצמך.

למעשה אני באמת רגוע ואני משתדל להיות אני בעצמי במשך רוב הזמן, אז זו לא אמורה להיות בעיה. חוץ מזה, אני אמנם לא סגור על שמות כל הילדים, אבל אני יודע מי היה החבר הראשון של ויאולה ואני יודע מי הכיר לה את בעלה, מישה. אני יודע מה עושים הילדים הגדולים שלה ואני חבר של ההורים שלה. נראה לי שזה יכול להספיק.

אני חושב שלכאורה לא רק אני צריך להוכיח שאני חבר של ויאולה. כנראה שגם ויאולה צריכה להוכיח שהיא חברה שלי. מעניין מה התנינה שלי סיפרה לה עלי. הן מדברות שעות, לענ””ד. ובטח כל הזמן עלי. על מה כבר עוד אפשר לדבר? האם היא יודעת באיזה קרם ידיים אני משתמש?

ברקע מתנהלת תהלוכה בלתי פוסקת של תנינים קטנים. לאחד ברח פיפי, לאחר כואבת האוזן. ממש לא האוירה לפוסט חגיגי ומשעשע. נראה לי שאצטרך לסיים להערב. נשתמע מחר עם העדכונים הדרמטיים.

תהיו רגועים ותהיו עצמכם! 

 

============================

1. ויקי – מתאמת ההשתלות בבית החולים שבו נעשה את התהליך. שם בדוי כמובן.

2. נראה שהביטוי הנאה הזה יככב בפוסט של היום

3. הסצנה האחרונה של הסרט:  http://www.youtube.com/watch?v=mERvwOqsQsQ

היום התקשרה אלי ויקי (מתאמת ההשתלות, שם בדוי) והזמינה אותי לוועדה האחרונה בעוד כשבועיים. שאלתי מה עם התוצאות של האיבחון הפסיכולוגי. מסתבר שהיא לא מקבלת את התוצאות אלא רק הוועדה. בוועדה האינטר-דיסציפלינארית ישבו בין שנים עשר לחמישה עשר אנשים. נשמע מעניין …

ויקי ואני נפגש או נדבר בטלפון לפני הוועדה והיא תכין אותי למה שצפוי. 

בנתיים אין לי שום דבר משעשע לכתוב אז אחזור להשלמת השעות לעבודה. בעוד כמה ימים יש דמו חשוב מאוד שצריך לסיים ואני אמור להיות בלחץ.

זהו בנתיים, פוסט בלי פואנטה.

”

בחזית ההשתלות אין חדש

מחכים לתוצאות האבחון הפסיכולוגי. מצאתי כמה אתרים שעוסקים במבחן רורשאך. באחד מהם כתוב שרק סכיזופרנים רואים מנורת שמן בתמונה כלשהיא. דוקא הקולות בראש שלי טוענים בלהט שאני לא סכיזופרני, אבל בתמונה ראיתי קערת מרק שזה ממש אותו דבר כמו מנורת שמן – רואים את העשן מתאבך מעל הקערה. אז אולי אני כן סכיזופרני? האם אפשר להאמין לכל שטות שכתובה באינטרנט, כולל לבלוג?

למען הסר ספק, ולמען עצמי כשאקרא את הטקסטים האלה בעוד עשר שנים, אבהיר ואומר שאני לא שומע בראש קולות שאומרים לי כל מיני דברים. זה היה סתם בצחוק, בשביל לקבל עוד קצת תשומת לב מהקוראים המועטים של הבלוג הזה. טוב … כתבתי את זה, אתם יכולים להפסיק לקדוח לי במוח שאמחק את הפסקה הקודמת

אני מקווה השבוע לקבל הזמנה לוועדה המעניינת באמת ששם יטחנו אותי. יהיה מעניין

לפני כמה ימים כתבתי בבלוג על האבחון הפסיכולוגי המתקרב ובא. כתבתי שהפעם זה יהיה הרבה יותר פשוט, שלא מדובר באבחון אישיותי אלא בשיחה שבה ינסו המראיינים לבחון כמה שאלות שחשובות לשם עמידה בתנאי חוק השתלות. הם ינסו בעיקר לודא שאני לא מקבל תמורה ושאיני נמצא תחת לחץ. ככה חשבתי. ככה הבנתי מההסבר הקצר שניתן לי ועם ההכנה הזו הגעתי לראיון.

הגעתי כמעט חצי שעה לפני הזמן, כמו שהתבקשתי, למרות שבאיזור היו חניות ריקות כאוות נפשי. נכנסתי וחיפשתי את הועדה. אבל לא היתה ועדה. היתה רק פסיכולוגית קלינית אחת, בת גילי פחות או יותר. היא הזמינה אותי להכנס לכוך קטנטן ששימש כחדר התקשורת של הבניין. הכוך היה מחומם באופן מחניק למרות הסוויצ’ים והראוטר שישבו ללא שום גינוני טקס בארון קטן עם דלת זכוכית. מוזר … תמיד חשבתי שבחדרי תקשורת אמור לשרור קור כלבים. אבל זו לא היתה ההפתעה היחידה של הבוקר.

ספר לי על עצמך, בקשה הפסיכולוגית. תתחיל מההתחלה.

מהתחלה? טוב, נולדתי בחו””ל וכאשר הייתי בן ארבע עליתי עם הורי – זוג מהגרים עם ילד קטן –

?מה אתה זוכר מהילדות? מהילדות פה בארץ –

אני זוכר את האזעקות של מלחמת יום הכיפורים –

?פחדת

לא, לא פחדתי, זה היה יותר מעניין מאשר מפחיד. אני לא זוכר את זה כמשהו מפחיד –

?איזה ילד היית? איך הקשר שלך עם ההורים? עם האחים –

התחלתי להרגיש לא נוח. השיחה התמקדה בדימוי העצמי שלי מהילדות ועד ימינו ובקשרים שלי עם אחרים. הרגשתי שאני מאבד את השליטה על מהלך העניינים ואני נמצא בדרך לא סלולה. אין לי מושג מה הן התשובות הנכונות ואני לא מבין אם התמונה שאני מצייר על עצמי לפי השאלות היא התמונה של תורם הכליה האידאלי

אמנם אני מאמין, אני יודע, שהכל בסדר איתי. אני נורמלי למדי, אני אחראי ומודע להשלכות של החלטותי ואני נחוש להיות זה שיציל את ויאולה. אין לה הרי מישהו אחר שיכול להציל אותה. בעלה של ויאולה, מיכאל, נבדק והתגלה כלא מתאים. חוץ ממנו היא הצליחה למצוא רק עוד שני אנשים שהסכימו לתרום לה כליה, אחד, קרוב משפחה, נמצא לא מתאים ורק אני מתאים לה. אם הייתי משתמש במושגים דתיים, הייתי אומר שזה מקרה קלאסי של: “”מצווה הבאה לידך אל תחמיצנה””. ניתנה לי הזדמנות נדירה להציל אדם, פשוטו כמשמעו. ולא סתם אדם, אלא חברה טובה.לכן אעשה הכל בשבילה, כולל לעבור אבחון אישיותי חושפני

מישהו במשפחתך חולה או היה חולה במחלה רצינית, אשפוזים וכו’? שואלת הפסיכולוגית –

לא! אף אחד

היא ממשיכה לשאול ופתאום אני נזכר. מה אף אחד? הרי אולגה שלי כ””כ חולה ששחררו אותה מהצבא אפילו בלי לשלוח אף אחד שיבדוק אותה. היא מקבלת 100 ויותר בכל המבחנים של הביטוח הלאומי! אין חולה יותר ממנה.

אההה, חכי רגע, נזכרתי … הבת שלי נורא חולה. פשוט אני כבר כל כך רגיל אליה, אלה החיים הרגילים שלי ואני בכלל לא חושב עליה בתור חולה. הכל רגיל

כן, אני יודע שזה קצת מוזר. איך אפשר לשכוח שהתנינה ואני, וגם התנינים הקטנים בבית מתמודדים יום יום עם ילדה בעלת בעיות שכל אחת בפני עצמה משנה את החיים לבלי הכר? מוזר, אבל ככה זה. לפעמים התנינה ואני יושבים בערב במטבח והתנינה מספרת לי על צרות של אחרים ולבנו נכמר עליהם, אבל אז פתאום אנחנו נזכרים: רגע, הצרות שלנו הרי הרבה יותר גדולות

ספר לי על אולגה, מבקשת הפסיכולוגית, ואני מספר –

אנחנו חוזרים שוב ליחסים עם ההורים שלי. בנתיים אף מילה על תמורה, על לחץ. שום דבר שקשור לארוע שלכבודו התכנסנו ואני מרגיש פחות ופחות בנוח. פתאום אני שם לב שעל השולחן מונחת קופסא עם כרטיסי רורשאך

לפני כעשר שנים עברתי אבחון פסיכולוגי מרצוני החופשי כחלק מתהליך כלשהוא. זו היתה הפעם הראשונה שבה נתקלתי במבחן רורשאך. רציתי מאוד להצליח באותו תהליך והאבחון התקדם יפה מאוד. אמנם התעקשתי ש-18 פחות 6.5 הם 10.5 ועמדתי על דעתי שזו התשובה הנכונה גם כהשפסיכולוג שאל אותי שוב ושוב אם אני בטוח, אבל אני באמת בטוח שזה באמת לא משנה. אבל אז הפסיכולוג התחיל את מבחן רורשאך

בנתיים אני מנסה להתמקד בסיפורים על ההורים. אני מספר לה איך הייתי צועד עם אבי כמעט שעה בימי שבת בבוקר, על הסיפורים שסיפר לי אבי ועל אחד המשפטים שלו שהולך עמי כל החיים: “”המציאות עולה על כל דמיון””. אבי היה ממחיש את הרעיון הזה בסיפורים ממלחמת העולם השניה, ואכן, כשגדלתי ראיתי די מהר שספרי היסטוריה מספרים סיפורים הרבה הרבה יותר מדהימים מספרי המתח או הבלשים שקראתי באותה תקופה, אז הפסקתי. ספר ההיסטוריה הראשון שקראתי היה: “עלייתו ונפילתו של הרייך השלישי” של ויליאם שירר – ומאז אני שקוע עמוק בז’אנר הזה כשההסטוריון האהוב עלי הוא איי ג’יי פי טיילור שכותב על מאתיים השנים האחרונות באירופה

אני מנסה להביט כעת אחורה, על החלק הזה של הראיון, ולהבין איזה תמונה ציירתי של עצמי, ולא מצליח. דיברנו יחסית הרבה על פחד, על סיכונים, על מרווחי בטיחות

למה אתה עושה את זה? היא שואלת –

בשביל לעזור לחברה, בשביל להציל אותה ממש, ובשביל ההרגשה הטובה שלי –

?מה פה יתן לך הרגשה טובה –

הידיעה שהיצלתי מישהי ממצב מאוד קשה שהיא נקלעה אליו. הידיעה שעשיתי מעשה חסד יחסית יוצא דופן

אופס טעות. היא נטפלת לביטוי – יוצא דופן

?חשוב לך שזה יוצא דופן –

מה אני אמור לענות על השאלה הזו? הרי כולנו יודעים שזה באמת מעשה יוצא דופן. זה פשוט תאור של המצב. האם היא חושבת שאני חי במין פנטזיה שבגלל שהמעשה הוא יוצא דופן גם התוצאות תהיינה יוצאות דופן? למשל, שויאולה תהפוך לדוגמנית בלונדינית (כאן המקום לאמר, באנדר-סטייטמנט, שויאולה היא אישה קצת מלאה)

? למה דוקא אתה –

טוב, לפחות עכשיו אנחנו מדברים על הנושא הנכון ויותר קל לי לענות. למה דוקא אני? פשוט מאוד, כי אני לא פוחד. הייתי צריך להוסיף ש- אני, בגלל שנמצאתי מתאים וזה הדבר הנכון לעשות. ככה למדתי כל חיי בהתבוננות על ההורים שלי שעשו תמיד את מה שנכון לעשות ולא מה שקל לעשות. אבל לא, אני לא כזה צדיק. בדרך כלל אני עושה את הדבר הלא נכון. אבל עכשיו כשנפלה לידי הזדמנות לעשות את הדבר הנכון אני לא מתכוון לפספס אותה

עכשיו מגיע החלק השני – כמה מבחנים קטנים –

אני מקבל חוברת עם 9 עמודים. על כל עמוד צורה מסוימת. היא מבקשת שאעתיק את הצורות לדף. חלק מהצורות עשויות מנקודות. הרבה נקודות

– תראי, אני אומר, לפני כעשר שנים הייתי באבחון פסיכולוגי עם אותם תרגילים. אני זוכר שאז ספרתי את כל הנקודות וציירתי כל פרט במקומו המדויק וזה לא עזר לי, לכן הפעם אני לא סופר נקודות. אעשה בערך. היא לא מגיבה. לא ציפיתי שתגיב. היא הרי לא אמורה לתת לי רמזים אלא להתרכז ולרשום כל פעולה שאני עושה, איך אני ניגש למשימה, איך אני לומד. אני מסיים את כל הצורות ואז באה ההפתעה שלא זכרתי מהפעם הקודמת. היא לוקחת את הדף, נותנת לי דף אחר, ומבקשת שאצייר את כל הצורות מזכרון.  אני כל כך מאוכזב מעצמי שלא זכרתי את הטוויסט הזה במבחן ואני נכנס למין בלאק-אאוט. פתאום אני לא זוכר אף צורה, למעט את זו עם הנקודות שלא ספרתי. אני יודע שבפעם הקודמת, לפני 10 שנים ציירתי את כל התשע מזכרון וזה לא עזר לי. הפעם הצורות מתחילות לחזור לאיטן אל זכרוני. אני לא מצליח לשחזר את הצורות לפי מיקומן על הדף. הזכרון שלי לא צילומי. בכל אופן, לאט לאט אני נזכר ובסוף מגיע לשבע. אני די מאוכזב. אמנם הממוצע הוא חמש (כך אמרה לי הפסיכולוגית בסוף הראיון) אבל כאמור, בפעם הקודמת עשיתי את כולם ואין שום סיבה שלא הייתי יכול לעשות זאת גם עכשיו. זה סוג של מבחן שאני כן יכול להבין,להבדיל מהשיחה עד כה, וממה שאני כבר מבין שהולך להיות בהמשך, ואפילו בו אני נכשל. אבל ביני לבין עצמי אני יודע שמספר הצורות ששחזרתי גם לא משנה. מה שמשנה זו האינטראקציה, המכלול, לא אבחנה אחת בודדת

ואז שוב מגיע מבחן רורשאך. בפעם הקודמת פשוט נאלמתי דום. הרגשתי שכל מילה שאני אומר היא בעלת משמעות קריטית, היא מערטלת את נפשי בפני המאבחן, והכי גרוע שאין לי מושג קלוש מה הן המילים הנכונות. מה עדיף לאמר? שאני רואה פרפר או ג’וק (התשובה היא שאין הבדל)? עץ או אשה? בגלל כל המחשבות האלה לא אמרתי כמעט שום דבר וחזרתי על מעט הדימויים בכל הכרטיסים (פרפר נראה לי משהו חיובי ונייטרלי). האמת היא שדוקא אז כנראה שהייתי צריך להתמסר ולתת לדמיון לפרוח

הפעם, בעקבות הנסיון הקודם, ובעקבות היותי עשר שנים מבוגר יותר, החלטתי פשוט לזרום. הפצצתי את הפסיכולוגית בדימויים, הרבה בעלי חיים, גרמי שמיים, איברי גוף ואפילו יער גשם שלם

אבל, כעסתי! טוב, לא ממש כעסתי, את זה אני כותב בשביל הדרמה בסיפור הזה. אני הרי יכול לקצר: “”הלכתי, דיברתי, חזרתי””. אבל אז מי יקרא את כתבי? האם אני עצמי אטרח לקרוא זאת בעוד עשר שנים? סביר להניח שלא. אבל כן, כעסתי. כעסתי על כך שלא הכינו אותי לכך שיערך אבחון פסיכולוגי מקיף שכזה. כעסתי על כך שבכלל נערך אבחון כזה. הפסיכולוגית הסבירה (לא כעסתי עליה, רק קצת בתוכי, לידה) שזה נועד להגן על התורמים, אבל אני חושב שזו המתת-יתר (אובר-קיל באנגלית). אפשר, לדעתי, לזהות אנשים בעייתיים בשיחה רגילה או אפילו לפי דף קורות החיים שלהם! אני עושה זאת כבר שנים רבות ובנתיים כל הבחירות שלי היו נכונות. מצד שני, גיוס עובדים הוא לא לכל החיים, וטעויות, במקרה הגרוע, מובילות לאי-נעימות. פה זה אחרת

בסוף המבחן עברנו על כל המילים שאמרתי והתבקשתי להסביר איפה אני רואה כל דבר שנאמר. זה היה עשוי להיות מייגע בגלל רוב תשובותי, אבל הפסיכולוגית חסה על שנינו והגבילה את ההסברים לחמישה בכל כרטיס

האבחון יהיה מוכן בעוד עשרה ימים ואז אקבל זימון לוועדה המפחידה באמת. כך אומרים. שם יתקפו אותי בפראות. יהיה מעניין.

היום התקשרה אלי מתאמת ההשתלות והזמינה אותי לאבחון פסיכולוגי בעוד מספר ימים. האבחון הזה הוא חלק ראשון מהשלבים הפסיכולוגיים של התהליך. לפי מה שהבנתי הם ינסו לבדוק אם אני מבין את כל ההשלכות, אם אני נמצא תחת לחץ כל שהוא ואם אני עושה זאת תמורת כסף. התשובות שלי הן: כן, לא ולא. מתאמת ההשתלות סוברת שאני לא צריך שום הכנה ולא תהיה לי בעיה לעבור את האבחון הזה. רק שאבוא כמו שאני
au-natural  

אבל … בעוד כמה ימים אחרים, אוזמן לוועדה האמיתית ושם הם יקרעו לי את הצורה. כך אומרת מתאמת ההשתלות, נקרא לה מכאן ולהבא “ויקי”. אז לפני הוועדה הקורעת ויקי ואני נפגש והיא תכין אותי. שמעתי שהיא בעצמה ישבה פעם בוועדה הזו והיא יודעת מה קורה שם. יהיה מעניין

בחיי הארוכים כמעט לא נפגשתי עם פסיכולוגים, כלומר בהקשר המקצועי. אני דוקא מכיר פסיכולוג או שניים וגם נפגש איתם באופן חברתי. הפגישה הקודמת שלי עם פסיכולוג היתה לפני כעשר שנים. הוא עבד בחברת “ט…”. בראיון ההוא דוקא לא הצלחתי, לצערי היוקד. אבל הפעם זה יהיה הרבה יותר פשוט, זה לא אמור להיות אבחון אישיותי 

בקיצור, יהיה מעניין ויהיה סיכום פה בבלוג. תמשיכו לעקוב ולהפנות אלי את כל חבריכם

“

חשבתי להמשיך בעמימות הכללית השורה על הבלוג הזה לעוד זמן מה, אבל אני חש שזה מתחיל לשעמם. לכן החלטתי להסביר מה הרקע לבלוג הזה – מה הנושא המרכזי שבו ידובר בעתיד הקרוב.

למרות שהכוונה המקורית בבלוג היתה להשאיר אותו די סודי, או אולי לספר עליו למספר מאוד מצומצם של אנשים שיוכלו להפיק ממנו תועלת, מצאתי את עצמי בשבועיים האחרונים בודק את נתוני הכניסה לבלוג כמה פעמים ביום. כנראה שהאקסהיביציוניסט הפנימי שלי התעורר ומצא לעצמו מדיום חדש.

ובכן …

החלטתי לתרום כליה לחברה. לא חברה חברה, אלא חברה של המשפחה, ובעיקר חברה של התנינה שלי.

למען האמת, אני בעצמי לא רואה בכך ביג דיל גדול במיוחד, אבל אני מבין שזו החלטה די יוצאת דופן. ולכן החלטתי לכתוב עבור האנשים שעומדים בפני החלטה דומה ועבור עצמי – אוכל אולי לקרוא את הפוסטים האלה בעתיד הרחוק ולהזכר איך ומה היה. כמו כל ארוע, גם זה ישכח והחיים הרגילים ישתלטו על זכרונותי, אבל אולי באמצעות הבלוג אוכל לחזור לפעמים לתקופה הזו, שהיא אחת המענינות והטובות בשנים האחרונות ולהזכר.

מי שקרא את הפוסטים הקודמים חש כבר שזו לא ההתקלות הראשונה שלי עם הממסד הרפואי. אני חושב לשלב בבלוג הזה סיפורים מהעבר עם תאור של החוויות בהווה. סיפורי העבר ישארו מעורפלים, או שיתבהרו בעתיד, אבל לגביהם לא ינתן הסבר מפורש כמו בפוסט הזה. אבל אולי אחליט אחרת בעתיד. בקשר להווה, אני לא מתכנן לספר הכל בפרטי פרטים, אלא להדגיש את הנקודות והאנקדוטות המרכזיות בתהליך הארוך של התרומה. אולי באמת זה יעזור למישהו בעתיד.

יתכן שלמען האתנחתא הקומית אשלב קצת פוסטים שלא קשורים לכליות ולא לחוויות רפואיות אחרות, אבל, הכל יהיה אמיתי לגמרי. למעוניינים, יש בטקסטים רמזים וקטעי מידע קטנים מהנושאים האחרים שבהם אני מתעניין – רוסיה, סוציולוגיה, קומוניזם ונושאים מעין אלה. אולי בעתיד מישהו ילהק אותי לתוכנית “היפה והחנון”?

“

השבוע לא קרה כמעט שום דבר מעניין. 

אולגה קיבלה מכתב מהמועצה המקומית שמפצירה בה לנהוג בזהירות. הלואי שאולגה היתה יכולה לעשות משהו חוץ מלשכב ולשבת על כסא גלגלים וחבל שבמועצה מקומית כזו קטנה לא בודקים מה שולחים למי. זה לא נשמע לי כל כך מסובך

לפני שנה אולגה קיבלה צו ראשון בתהליך הגיוס לצה””ל. בתחילה חשבנו להתעלם. מקסימום ישלחו צוות של המשטרה הצבאית לבית הספר לחינוך מיוחד שבו היא נמצאת. אח””כ החלטנו בכל זאת למלא את הטפסים לשחרור מטעמים רפואיים. הלכתי לדבר עם הרופאה הנפלאה שלנו שבאה לבקר אותנו בבית כשאולגה מרגישה לא טוב וחותמת לנו על כל הבקשות ממש בכיף. ישבתי עם הרופאה ומילאנו את הטופס. הסעיף העיקרי היה סעיף הדיאגנוזה הרפואית

טוב, אמרה הרופאה, בוא נראה מה יש לנו – אפילפסיה, עוורון קורטיקלי, טטרפלגיה ספסטית ופיגור – 

זה הכל? שמחתי היתה מהולה במעט עצב בגלל כל הליקויים, אבל זהו, רק ארבעה ליקויים –

יש פה עוד סעיף, אמרה הרופאה, הם רוצים שאכתוב אם היא יכולה להתגייס –

הרופאה הרימה את העט על מנת לסמן את המשבצת הנכונה אבל אז עצרתי אותה

את יודעת מה, הצעתי לרופאה, למה בעצם שלא תתגייס? את יכולה להחליט שהיא לא יכולה להתגייס? יש לה הרי רק ארבעה ליקויים. כל מה שהיא צריכה בצבא זה מחלקה של בנות שיטפלו בה 24 שעות ביממה, אבל זו בטח לא סיבה לא לגייס אותה. אני בטוח שיוכלו למצוא בין כל הפקידות כמה בנות שתוכלנה להתגייס לעניין

שנינו פרצנו בצחוק

שלשום דיברתי עם מתאמת ההשתלות במחלקה. כל הבדיקות שלי בסדר. התיק מוכן ונשלח למשרד הבריאות. עכשיו מחכים לתור למבחנים פסיכומטריים. יתכן שנקבל תור בשבוע הבא

אולגה קיבלה מכתב רשמי מלשכת הגיוס. מפקד הלשכה החליט לפטור אותה מחובת גיוס מטעמים רפואיים. דוקא לא הציקו לנו בכלל. רק שני טלפונים לתזכורת שאשלח כבר את הטופס הרפואי וזהו. לא בדיקות ולא ניג’וזים אחרים. כל הכבוד לצה””ל

ההגנה שלנו פיספסה לשניה וג’ונריד קיבל את הכדור. הוא רחוק ממני רק ארבעה מטרים בצד שמאל ולוקח צעד קדימה בשביל לבעוט ברגל ימין. אבל … אני יודע ששום דבר לא יעזור לו. הגוף שלי עובר למצב אוטומטי, השליטה אינסטינקטיבית לגמרי, המוח לא חושב. אני מתקדם צעד קדימה בשביל לסגור לו את זוית הבעיטה. רגל ימין שלו מתרוממת באויר ואני יודע שהוא הולך לבעוט. הגוף שלי מתחיל ליפול ימינה. הידיים מתקפלות אל הגוף כדי לשמור על הפנים והאגרופים קפוצים בתוף הכפפות היקרות שהחברה קנתה לי לכבוד המשחקים בליגה למקומות עבודה. אני מרחף באויר, חצי מטר מהרצפה כשהכדור פוגע בידי ונהדף לצד ימין של המגרש. גופי הקשיש נוחת על הרצפה אבל זה לא מפריע לי בכלל.

כרגע איבדתי רבע שניה מחיי הקוגניטיביים. אין לי באמת מושג איך קרה שאני שוכב על הרצפה, מרגיש את כאב המכה בידיים ובצד ימין של הגוף, ומגלה שהכדור לא בתוך השער אלא בצד ימין של המגרש, נעצר ברגליו של קלאוס פוקס, חברו לקבוצה של ג’ונריד. התאור לעיל הינו רק שחזור הגיוני של סדר הארועים אין לי שום רי-קולקציה של מה קרה ואיך. אין גם זמן לחשוב על כל זה ולהצטער על רבע השניה האבודה. אני חייב לזנק חזרה לעמידה ולסגור את הפינה השניה, שכן אני מבין שקלאוס שוקל לבעוט ממרחק של עשרה מטרים. לו מוחי היה פועל ברגע זה הייתי מגחך לעצמי. אין שום סיכוי שבעיטה מעשרה מטרים תכנס לשער. אני ב-FLOW, בזרימה. אני סוגר נכון את הפינה השניה, קלאוס בועט בחצי גובה. הגוף שלי מתקפל, הכדור פוגע בבטן והידיים שלי סוגרות על הכדור. זהו, נגמרה ההתקפה. הלכה עוד רבע שניה של קוגניציה. תרגיע, תרגיע, צועק לי וסילי, לאט, לאט, תמצא שחקן פנוי. הוא צועק בלי פסיקים, אבל נראה לי שהם דוקא משדרגים את חווית הקריאה. אני מוסר את הכדור ומסתכל אחורה על מנת למצות את הרגע ולהתבשם ממבטי ההערצה של השחקנים שיושבים בחוץ ומחכים לסוף המשחק. אני ב-FLOW, אף אחד לא יכול עלי.

לפני כמה שנים השתתפתי באחת הסדנאות שמחלקת ההדרכה מארגנת מידי פעם, כנראה סדנא לניהול הזמן. המרצה או המרצה (ההבדל היה עשוי להיות ברור יותר עם ניקוד) הסבירו שלפעמים אנחנו נכנסים למצב של זרימה, של FLOW. במצב הזה אנחנו בשיא היכולת שלנו, אנחנו מרוכזים במשימה שלפנינו והכל מצליח לנו. גם המזל זורם איתנו, כמו שקרה כמה פעמים הערב.

היום הייתי ב-FLOW. שיחקנו שבעה משחקים רצופים וחטפתי גול אחד בלבד. תמיד אהבתי להיות שוער. לשוער יש את התפקיד הכי מאתגר במגרש, הביצועים שלו הם הכי יפים ומדהימים והוא צריך תכונות מיוחדות. לא צריך להיות כל כך בכושר ולא צריך טכניקה של שליטה בכדור, צריך אינסטינקטים חייתיים ולא לפחד. תמיד אהבתי להיות שוער, אבל בערך עשרים שנה לא שיחקתי. למדתי, גידלתי עם התנינה שלי את אולגה ועבדתי. רק לפני שנתיים חזרתי להיות שוער ואני מגלה שלמרות הגיל, האינסטינקטים חייתיים כמו שהיו והפחד עדיין לא משחק בי. אני משחק כל שבוע עם בחורים צעירים, חלקם עדיין בצבא, חלקם שחקני עבר בקבוצות נוער וחלקם משחקים בליגות לקטרגל ולעמוד בשער מולם זה אתגר של הלייף. או לפחות של רבעי השניה הנעלמים. אני זוכר את דינו זוף, קפטן נבחרת איטליה שזכה בגביע העולם כשוער בגיל ארבעים. אני כבר עברתי אותו ולכן אני לא משחק בנבחרת ישראל אלא כאן, במתנ”ס.

אז הייתי ב-FLOW – ואני נזכר …

– למה את חושבת שמה שקובע זה ה-FLOW? לפי המחקר שאני מחזיק בידי מה שקובע זו הפרפוזיה!!! אומר, כמעט בצעקה עו”ד אוליאנין (שם בדוי) שמייצג את הדסה (שם אמיתי).

– לא. אתה טועה, שניהם חשובים באותה מידה, עונה בתקיפות מאשה פטרובנה, ד”ר קושקה (שם בדוי). רואים שהיא מתחילה להתעייף. היא לוגמת מכוס המים שלה ומנגבת את מצחה. מתנהלת פה מלחמה ואנחנו יושבים ביציע הכבוד. המלחמה היא על מקצועיותה של ד”ר קושקה, על המוניטין שלה וגם על עתידנו. קשה לדעת מה מכל אלה חשוב יותר לד”ר קושקה אבל בנתיים היא מחזיקה מעמד בכבוד. הרבה דמים עלתה לנו ההצגה הזו. עשרים ואחת אלף ש”ח בשביל חוות דעתה הכתובה של ד”ר קושקה ובערך חמשת אלפי שקלים חדשים עבור ההופעה של היום. אפילו שלמה ארצי לא לוקח מחירים כאלה, אבל אין מה לעשות, אלה התעריפים. איך בכלל הורים לילדה כמו אולגה יכולים לגייס סכומים כאלה? תענוג כזה מגיע בקלות למאה אלף ש”ח והתוצאות לא מובטחות בכלל. בדיוק כמו שאומר העו”ד שלי לענייני תעבורה, מר סגל (שם אמיתי), אתה יודע איך אתה נכנס לבית המשפט אבל לאף אחד אין מושג איך תצא. כן … גם נהיגה מהירה היא תחביב יקר.

– בחוות דעתך כתבת שההרדמה התנהלה ב”רשלנות פושעת”! את לא חושבת שזו טענה מוגזמת ומיותרת? שואל בכעס מעושה עו”ד אוליאנין. ברור לי שבשבילו זה רק משחק. את שכר הטרחה שלו הוא מקבל בכל מקרה. בשבילנו זה עניין הרבה הרבה יותר רציני. זו העזרה שציפינו שד”ר עמלק יציע לנו בלי כל הטרחה הזו. אמרתי כבר שהיינו צעירים ותמימים?

– לא, בכלל לא, עונה ד”ר קושקה. איך היית אתה קורא לפרוצדורה רפואית שלא נשאר ממנה שום תעוד אמין. תראה מה הולך פה בתיק!! שני דוחות של מהלך ההרדמה שעל אחד מהם כתוב: “הדו”ח המקורי אבד, שוחזר מזכרון”. אין בכלל דו”ח של טכנאי ה-BYPASS (מכונת לב-ריאה). שני דו”חות ההרדמה שונים זה מזה. השעות שכתובות בדו”ח ההרדמה שונות מהשעות שרשומות בדו”ח האחיות ובדו”ח של המנתח. איך אתה היית קורא לזה עו”ד אוליאנין?

כן, קצת עצוב … אני נזכר באותו ערב בפגיה. ישבתי עם אולגה בת השבועיים על הידיים כשניגש אלי אדם צעיר וסימפטי והציג את עצמו כד”ר מילגרטר (שם אמיתי – שם רשעים ירקב). הד”ר חזר לפני זמן מה מהתמחות בארה”ב. הוא השתתף בשלוש מאות ניתוחים כמו שאולגה צריכה. הוא מומחה אמיתי. אותו מילגרטר בא לבדוק את אולגה עשרים שעות אחרי הניתוח. אולגה שכבה על הגב, רגליה מתוחות בטונוס נוראי ומשוכלות. בשלב הזה התנינה שלי ואני היינו כבר מודאגים מאוד מאוד. אולגה פתחה את עיניה אבל לא הגיבה אלינו בכלל. ניסינו הכל והיא לא הגיבה, רק שכבה כשכל גופה מתוח. הבטנו במילגרטר בתקווה ואמרנו לו שהיא מעולם לא התנהגה ככה – למה היא משכלת את הרגליים בצורה כזו?

– זה בסדר, היא ב”זולה”, הסביר מילגרטר.

אני כותב וליבי נצבט מחדש. בשלב הזה עדיין אפשר היה לעשות משהו כדי להמעיט את הנזק למוחה של אולגה אם רק המומחה הגדול היה מבין את מה שכל מורה לחינוך מיוחד מזהה מיד כפגיעה מוחית. רשלנות פושעת …

 את ד”ר אופניים (שם בדוי למחצה) ואת ד”ר אפרוח (שם סוגסטיבי,התפרסם לאחר זמן כרופאו הכושל של אריאל שרון), שני המרדימים, לא ראינו בכלל אחרי הניתוח. האמת, גם אני הייתי מתבייש להראות את פני ליד אולגה.

המלחמה נמשכת.

– את כותבת שאת מומחית להרדמת ילדים, אבל אני לא רואה איפה התמחית בכך? שואל בציניות עו”ד אוליאנין.

אנו מרגישים שד”ר קושקה מתחילה קצת להתפתל. האם קנינו חתולה בשקית? 

– לא התמחיתי באופן רשמי, אבל אני מרדימה ילדים כבר הרבה מאוד שנים ובקיאה בכל הספרות בנושא.

– אם כבר הזכרת ספרות מקצועית, עט עליה עו”ד אוליאנין, אני רואה שאת מצטטת מאמרים משנת 1996 כשהניתוח היה כמה שנים לפני כן. האם גם אז חשבו שה-FLOW והפרפוזיה חשובים באותה מידה?

– כן. עונה ד”ר קושקה בתקיפות. הסטנדרטים לניהול ההרדמה שהיו בתוקף בזמן הניתוח קבעו באופן חד משמעי שה-FLOW צריך להיות בסביבות השלושים ובניתוח הזה, אפילו לפי הרישומים הפיקטיביים בתיק, ה-FLOW יורד עד עשרים. מעולם לא ראיתי ניתוח לב פתוח עם ערכים כאלה! ד”ר קושקה ממשיכה להלחם בגבורה והבטחון שלנו עולה למרות שגם אני תהיתי איך אפשר לצטט מאמרים שנכתבו כמה שנים לאחר הניתוח כאסמכתאות לדרכי פעולה שהיו צריכות להנקט במהלך הניתוח. אבל כנראה שככה זה בהרדמה. נראה שהיא עומדת יפה מאוד בחקירה הנגדית של עו”ד אוליאנין ומעבירה את המסר שמדובר ב”רשלנות פושעת”.

אני נזכר בכל זה באילו מתוך חלום … ואני מתעורר לאט להווה. מוזר שאתמול התאהבתי מחדש בשיר של מדונה שנקרא: Love Profusion – פרופוזיית האהבה. נכון שהמשמעות של פרופוזיה קצת שונה מהמשמעות של פרפוזיה (נא לשים לב לאות השלישית ששונה בין המילים) אבל זה כמעט אותו דבר. שמעתי את השיר היום הלוך ושוב לאורך חמישים ק”מ בדרך הביתה וחשבתי שמה שאולגה היתה צריכה באותם ימים זה רק עוד כמה יחידות פרפוזיה של חמצן והיא היתה יכולה להיות בריאה. אפילו בלי אהבה, רק חמצן.

הנה הלינק לשיר: http://www.youtube.com/watch?v=YUtvUFsPA6Y. הקליפ מדהים.

חשבתי שעוד מעט ויאולה תוכל לצטט לי את שורת הפזמון מהשיר: I got you under my skin. לא, לא מה שאתם חושבים. תחשבו יותר בכיוון של הפוסטים האחרים בבלוג הזה.

– – – – – – – – – – – – – – –

הערה לסיום: קלדנית בית המשפט כנראה לא קראה את התיק לפני הדיון ולכן במקום FLOW היא רשמה פלור. זה קצת מפריע לקריאה השוטפת של הפרוטוקול, אבל מתרגלים.