פקחתי את עיני בשעה שמונה ושלושים לפנות בוקר והתחלתי להערך נפשית להשכים לעמל יומי. בעורפי ניקרה מין הרגשה עמומה שמשהו חסר בבית. יותר מידי שקט פה. הסתכלתי הצידה, לידי שכבה התנינה, שלווה ונינוחה ולידה התנינה התינוקת הקטנה.  שתיהן נראו שלוות ורגועות כל כך. מאמץ ההנקה ההדדי נתן את אותותיו. פתאום נזכרתי – איפה כל הילדים האחרים? סרקתי במהירות את הבית. לא מצאתי אפילו ילד אחד אבל היו כמה עדויות לפעילות של מבוגר כלשהו בסביבה. קופסת שוקולד למריחה עם סכין נעוץ בתוכה, רצועות של הקשה של הלחם על השולחן ומחבת שעדיין חמה מחביתות ולחם מטוגן. מעניין מי טיפל בהם ושלח אותם לבית הספר? זו בטח לא סמדין הנפאלית שלנו. היא בחופש היום. מוזר … זה חייב להיות אני אבל אני לא זוכר כלום. טוב, לא נורא, העיקר שהילדים יצאו והתאים במוח מתחילים לשלב הילוך. אני גם לא רעב, וזה טוב, אפשר לדלג על ארוחת הבוקר ולהכנס למכונית מוקדם יותר. גם ככה אני מאחר בגדול וצפוי לי יום ארוך מחוץ לעבודה. אני מחכה ליום הזה כבר כמה ימים – היום אפגש עם ויקי ואשמע סוף סוף מה יקרה בפגישה עם וועדת ההערכה המרכזית של מרכז ההשתלות. 

אני זוכר לקחת את שתי שקיות הזבל הענקיות שמחכות ליד הדלת, מניף את תיק הלפטופ על הגב ויוצא לאוטו. האייפון, ידידי הנאמן שוכב לבטח בכיס שמאל. תכף אחבר אותו למערכת הסאונד של האוטו ונעוף יחד לעולם שכולו טוב. שקיות הזבל כבר יושבות במקומן על המושב האחורי, אני בכסא הנהג ואנחנו נוסעים אל עבר הצפרדע של הזבל בקצה הרחוב. כן, התנין גר בבית פרטי ואין לו דלי לאשפה ליד הבית, יש לו צפרדע במרחק של כשלוש מאות מטרים וכל יום הוא מעמיס את הזבל על המושב האחורי, מחבר את האייפון למערכת של הרכב ומקבל על המסך שגיאה מספר 6.  אוףףףףף, גם כן טכנולוגיה של ימי הביניים. אין מה לעשות, עושים reset לאייפון, פותחים חלונות, סוגרים חלונות, reset למכונית וסוף סוף המוזיקה זורמת מהאייפון לרמקולים וכולם שמחים ומרוצים. התהליך כולו אורך בערך חצי שעה ומבלי לשים לב אני מוצא את עצמי בחניון של העבודה. המוזיקה זורמת אבל שתי שקיות הזבל האימתניות יושבות אחר כבוד על הספסל האחורי ואולי גם מטפטפות מיץ של זבל על ריפוד הליסינג. אני מזנק החוצה, נכנס חזרה מהדלת האחורית, מרים את השקיות ונושם לרווחה. הן לא מטפטפות. הבעיה שפה אין שום צפרדע של זבל ולהכנס עם שתי שקיות זבל ענקיות לתוך הבנין לא בא בחשבון בכלל. טוב, לא נורא, השקיות יכולות להשאר באוטו עד לצהריים. אז אני נוסע לעיר הגדולה ושם בטח אמצא צפרדע כלשהיא.

הבוקר עובר במצב רוח מרומם ואפילו מנהל הפרוייקט שלי לא מצליח להשבית את השמחה. הוא מגיע ללשכתי המפוארת (חדר בלי חלון עם כל מיני תעודות הוקרה על הקיר) ומנסה לברר מה הלקוח הצליח להוציא ממני בשיחה של יום שישי. כנראה שהוא כבר קיבל על הראש מהמנהל שלו על שנתן לי לדבר עם הלקוח בלי פיקוח. אני מסביר שנצמדתי לסיכומים הקודמים ולא הבטחתי שום דבר. הוא מאמין לי בעיקר מפני שאין לו ברירה. היום יום ראשון והלקוח לא עובד היום. נראה מה יהיה מחר כשהלקוח יתקשר. מזל שהלקוח נמצא בארה””ב ולא באירופה, כך יהיה לי שקט לפחות עד לשעה ארבע פי אם. אני מספר לו שהלקוח הבטיח להפגיש אותי עם פלוני שהוא, בעסק שלנו, שקול לפאלאנקס של פורייה. מנהל הפרויקט מגחך בקול אבל זה בסדר. אני מת עליו, על מנהל הפרויקט הזה. יש בינינו אמון מלא. הוא חושב שאני נאיבי ואני מתקן את האנגלית שלו בפני הלקוח. אבל אנחנו חברים טובים. באמת. נשבע לכם!

שעת הצהריים מגיעה במהירות. בתקופה האחרונה אני לא מרגיש איך הזמן טס כשאני בעבודה. על זה בדיוק נאמר: הזמן עובר מהר כשנהנים. אני מגיע לבית החולים, עושה קצת קניות לתנינה בקניון אשר בכניסה ופוגש את ויקי. מטרת הפגישה היא להכין אותי לוועדה האחרונה שתאשר את ההשתלה. הוועדה פועלת לפי חוק ההשתלות ומטרתה להבטיח שהתורמים עומדים בתנאי החוק. החוק משנת 2008 קובע שאדם יכול לתרום איבר אך ורק אם הוא עומד בתנאים הבאים:

1. הוא מודע למעשיו

2. הוא לא מקבל תמורה 

3. אף אחד לא מכריח אותו לעשות זאת.

חוץ מזה, הוועדה מנסה לוודא שלתורם לא יגרם נזק לטווח ארוך בשל התרומה. 

רוב הזמן הוועדה מתעסקת עם תורמים שלא מתאימים. ויקי מסבירה לי שיש כמה קבוצות של תורמים לא מתאימים כדלהלן:

1. אנשים משכבות נמוכות שרוצים לקנות מקרר חדש או איזה מכונית משומשת ומוכנים להפרד לשם כך מכליה אחת ואם יוכלו לקנות מכונית לא משומשת אז אפילו משתי כליות.

2. בקבוצות אתניות מסוימות במדינת ישראל בנות נחשבות קצת פחות מבנים ונכים לא נחשבים לכלום, כלומר, לא בדיוק כלום אלא כמלאי של חלקי חילוף. כאשר מישהו מהמשפחה או מהכפר זקוק לאיבר כלשהו, שאפשר להשיגו מבלי להרוג את התורם, אז הבת או הנכה מובאים בעל כרחם לבתי החולים כתורמים. אם לא מאשרים את תרומתם בישראל אז כולם נוסעים לירדן ושם קוצרים את האיבר הדרוש ובא לציון גואל. 

תרומות אלטרואיסטיות כמו במקרה שלי יש … בערך חמש בשנה. לכן הגישה של הוועדה היא כזו שנועדה לתפוס את הלא מתאימים. בוועדה יושבים בין עשר לשנים עשר אנשים מתחומי המשפט, פסיכולוגיה, עבודה סוציאלית וזואולוגיה. ולכן, במקרה שלי, תוך שתי דקות הם יראו אם מי יש להם עסק ויאשרו. רגע! זואולוגיה? מה זואולוגיה? ככה אתם קוראים בשטף בלי לשים לב למה שכתוב? האם אני נראה לכם כזוחל דו-חי ירוק אפרפר עם חברבורות על גבו? לא, לא יהיה זואולוג אלא אם כן התורם הוא תנין. ויקי אומרת שהשיחה תהיה ידידותית אבל עם כל מיני שאלות שנועדו להכשיל. לשם כך עלי להצטייד בתלוש משכורת ובתנינה שתהיה מוכנה מחוץ לדלת לשאלתם על מה חושבת התנינה על כל העסק. אני צריך גם להפגין את ידידותי העמוקה עם ויאולה אבל אין צורך שאזכור את שמות כל ילדיה. אני מסביר שאני דוקא כן יודע את כל השמות מפני שאני משנן אותם פה בבלוג וחוץ מזה יש לשמות שלהם חוקיות מסוימת שאני מכיר. 

ויקי אומרת שחשוב שאזכור שאני עושה מעשה הרואי שאני יכול להיות גאה בו. אני צריך לבוא חזק, קורן, בוטח ועם חזה זקוף. ויקי מדגימה לי איך הולכים עם חזה זקוף ואני משתכנע. הפוזה הזו באמת נראית עליה טוב מאוד. הייתי קוצר ממנה כליה בלי לחשוב בכלל. בדרך לאוטו אני צועד עם חזה זקוף אבל נאלץ להודות שעלי זה לא נראה כל כך טוב. אולי עדיף להשקיע בחולצה חדשה?

תכל’ס יצאתי בהרגשה הרבה יותר טובה ובלי שום חשש. החיוך שלי ימיס אותם ותלוש המשכורת יגרום להם רגשי נחיתות 🙂

כל מה שנשאר זה להמשיך לשנן את שמות ילדיה של ויאולה, אז היר גואז.

עד כה למדנו על:

 

נדיה – אמא לשני ילדים קטנים, גרה בשכונה שחלק מתושביה לא רוצים אותה שם

יקטרינה – שעושה שרות לאומי במספרת כלבים

מקסים – שחוזר למסלול

איגור הסוציאליסט

הבת הבאה של ויאולה היא: זויה, או בעברית חיה או באנגלית animal. כן אני יודע, אין צורך לתקן אותי אלא אם כן מישהו לא יכול להתאפק. רציתי רק להדגים שיש מצבים שבהם חוק הטרנזיטיביות לא עובד. אמור מעתה: זויה החיה.