במגירת השולחן שלי אין שקית של רשת קסטרו. הייתי בטוח שיש. יום אחד הבאתי למשרד כמה מהספרים שלי, שכבר לא נמצא להם מקום בבית, ושלא התכוונתי לקרוא בזמן הקרוב. הבאתי אותם בתוך שקית של קסטרו ושמתי את השקית במגירה למקרה שאצטרך אותה מתי שהוא. אבל עכשיו היא איננה. מעניין מה קרה לה? יתכן שנתתי אותה למישהו? זה לא משנה כרגע. כל מה שאני מצליח לחשוב עליו עכשיו זה שהלחץ גובר ואין שקית.

אני מביט במיכל הפלסטיק הגלילי שהנחתי מתחת לשולחן על מנת שלא יראה מהצד השני של השולחן. איזה מזל שיש לי משרד לעצמי. מה הייתי עושה עם זה לו הייתי יושב עם כל המתכנתים, שלושה בחדר? הייתי לוקח יום חופש רק בגלל זה? לא נראה לי. אני הרי עובד על עצמי כבר כמה שנים בשביל להגיע לרגע המבחן וליישם את המוטו של הפיזיקאי האהוב עלי, ריצ'רד פיינמן:

?what do you care what other people think?

יתכן שכל השנים האלו של הכנות נפשיות לא יתנו את אותותן? באמת אכפת לי שמישהו יראה אותי בחוץ עם המיכל? מתחיל להיות לי קצת קשה להפעיל את ההגיון בגלל הלחץ ואני יודע שמעכשיו כל שניה קובעת. אני עורך בראשי הערכת מצב – מה הסיכויים לפגוש מישהו בדרך לשרותים? מהחדר שלי ועד ליעד יש ארבעה משרדים. רומן, ראש הצוות השני, שמשרדו נמצא ממש מול המשרד שלי, יושב בדרך כלל בחדר של המתכנתים שלו בקצה השני של המחלקה. הוא חושב שהם, כולם, צריכים להיות “”ביחד””. לידו יושבת קריסטין, ראש הצוות השלישית. היא אף פעם לא סוגרת את הדלת של חדרה אבל מצד שני כמעט אף פעם לא מתיחסת אלי כשאני עובר במסדרון. מולה יושבים שני המתכנתים החדשים שלי. זה כבר סיכון רציני. כל פעם שאני עובר ליד החדר שלהם מישהו מהם קורה לי ושואל שאלה של מתחילים. זה בסדר, הם באמת מתחילים, אבל למה הם כל כך חסרי אונים? האם אני עדיין יכול להתגאות בכישורי הגיוס שלי?

התחנה הבאה במסלול היא המסוכנת ביותר – המטבחון. במטבחון יכולים לשרוץ בכל רגע נתון בין שניים לארבעה אנשים ולכל אחד יכולה להיות סיבה לעצור אותי עם המיכל ביד. אחרי המטבחון יש את החדר של האנשים שממש לא מסמפטים אותי, אז הסיכוי שמישהו מהם יעצור אותי לא גדול במיוחד וגם אם זה קורה אני יכול לפלוט משהו עמום ולהמשיך בדרכי ישר לשרותים.