לפני כמה ימים כתבתי בבלוג על האבחון הפסיכולוגי המתקרב ובא. כתבתי שהפעם זה יהיה הרבה יותר פשוט, שלא מדובר באבחון אישיותי אלא בשיחה שבה ינסו המראיינים לבחון כמה שאלות שחשובות לשם עמידה בתנאי חוק השתלות. הם ינסו בעיקר לודא שאני לא מקבל תמורה ושאיני נמצא תחת לחץ. ככה חשבתי. ככה הבנתי מההסבר הקצר שניתן לי ועם ההכנה הזו הגעתי לראיון.

הגעתי כמעט חצי שעה לפני הזמן, כמו שהתבקשתי, למרות שבאיזור היו חניות ריקות כאוות נפשי. נכנסתי וחיפשתי את הועדה. אבל לא היתה ועדה. היתה רק פסיכולוגית קלינית אחת, בת גילי פחות או יותר. היא הזמינה אותי להכנס לכוך קטנטן ששימש כחדר התקשורת של הבניין. הכוך היה מחומם באופן מחניק למרות הסוויצ’ים והראוטר שישבו ללא שום גינוני טקס בארון קטן עם דלת זכוכית. מוזר … תמיד חשבתי שבחדרי תקשורת אמור לשרור קור כלבים. אבל זו לא היתה ההפתעה היחידה של הבוקר.

ספר לי על עצמך, בקשה הפסיכולוגית. תתחיל מההתחלה.

מהתחלה? טוב, נולדתי בחו””ל וכאשר הייתי בן ארבע עליתי עם הורי – זוג מהגרים עם ילד קטן –

?מה אתה זוכר מהילדות? מהילדות פה בארץ –

אני זוכר את האזעקות של מלחמת יום הכיפורים –

?פחדת

לא, לא פחדתי, זה היה יותר מעניין מאשר מפחיד. אני לא זוכר את זה כמשהו מפחיד –

?איזה ילד היית? איך הקשר שלך עם ההורים? עם האחים –

התחלתי להרגיש לא נוח. השיחה התמקדה בדימוי העצמי שלי מהילדות ועד ימינו ובקשרים שלי עם אחרים. הרגשתי שאני מאבד את השליטה על מהלך העניינים ואני נמצא בדרך לא סלולה. אין לי מושג מה הן התשובות הנכונות ואני לא מבין אם התמונה שאני מצייר על עצמי לפי השאלות היא התמונה של תורם הכליה האידאלי

אמנם אני מאמין, אני יודע, שהכל בסדר איתי. אני נורמלי למדי, אני אחראי ומודע להשלכות של החלטותי ואני נחוש להיות זה שיציל את ויאולה. אין לה הרי מישהו אחר שיכול להציל אותה. בעלה של ויאולה, מיכאל, נבדק והתגלה כלא מתאים. חוץ ממנו היא הצליחה למצוא רק עוד שני אנשים שהסכימו לתרום לה כליה, אחד, קרוב משפחה, נמצא לא מתאים ורק אני מתאים לה. אם הייתי משתמש במושגים דתיים, הייתי אומר שזה מקרה קלאסי של: “”מצווה הבאה לידך אל תחמיצנה””. ניתנה לי הזדמנות נדירה להציל אדם, פשוטו כמשמעו. ולא סתם אדם, אלא חברה טובה.לכן אעשה הכל בשבילה, כולל לעבור אבחון אישיותי חושפני

מישהו במשפחתך חולה או היה חולה במחלה רצינית, אשפוזים וכו’? שואלת הפסיכולוגית –

לא! אף אחד

היא ממשיכה לשאול ופתאום אני נזכר. מה אף אחד? הרי אולגה שלי כ””כ חולה ששחררו אותה מהצבא אפילו בלי לשלוח אף אחד שיבדוק אותה. היא מקבלת 100 ויותר בכל המבחנים של הביטוח הלאומי! אין חולה יותר ממנה.

אההה, חכי רגע, נזכרתי … הבת שלי נורא חולה. פשוט אני כבר כל כך רגיל אליה, אלה החיים הרגילים שלי ואני בכלל לא חושב עליה בתור חולה. הכל רגיל

כן, אני יודע שזה קצת מוזר. איך אפשר לשכוח שהתנינה ואני, וגם התנינים הקטנים בבית מתמודדים יום יום עם ילדה בעלת בעיות שכל אחת בפני עצמה משנה את החיים לבלי הכר? מוזר, אבל ככה זה. לפעמים התנינה ואני יושבים בערב במטבח והתנינה מספרת לי על צרות של אחרים ולבנו נכמר עליהם, אבל אז פתאום אנחנו נזכרים: רגע, הצרות שלנו הרי הרבה יותר גדולות

ספר לי על אולגה, מבקשת הפסיכולוגית, ואני מספר –

אנחנו חוזרים שוב ליחסים עם ההורים שלי. בנתיים אף מילה על תמורה, על לחץ. שום דבר שקשור לארוע שלכבודו התכנסנו ואני מרגיש פחות ופחות בנוח. פתאום אני שם לב שעל השולחן מונחת קופסא עם כרטיסי רורשאך

לפני כעשר שנים עברתי אבחון פסיכולוגי מרצוני החופשי כחלק מתהליך כלשהוא. זו היתה הפעם הראשונה שבה נתקלתי במבחן רורשאך. רציתי מאוד להצליח באותו תהליך והאבחון התקדם יפה מאוד. אמנם התעקשתי ש-18 פחות 6.5 הם 10.5 ועמדתי על דעתי שזו התשובה הנכונה גם כהשפסיכולוג שאל אותי שוב ושוב אם אני בטוח, אבל אני באמת בטוח שזה באמת לא משנה. אבל אז הפסיכולוג התחיל את מבחן רורשאך

בנתיים אני מנסה להתמקד בסיפורים על ההורים. אני מספר לה איך הייתי צועד עם אבי כמעט שעה בימי שבת בבוקר, על הסיפורים שסיפר לי אבי ועל אחד המשפטים שלו שהולך עמי כל החיים: “”המציאות עולה על כל דמיון””. אבי היה ממחיש את הרעיון הזה בסיפורים ממלחמת העולם השניה, ואכן, כשגדלתי ראיתי די מהר שספרי היסטוריה מספרים סיפורים הרבה הרבה יותר מדהימים מספרי המתח או הבלשים שקראתי באותה תקופה, אז הפסקתי. ספר ההיסטוריה הראשון שקראתי היה: “עלייתו ונפילתו של הרייך השלישי” של ויליאם שירר – ומאז אני שקוע עמוק בז’אנר הזה כשההסטוריון האהוב עלי הוא איי ג’יי פי טיילור שכותב על מאתיים השנים האחרונות באירופה

אני מנסה להביט כעת אחורה, על החלק הזה של הראיון, ולהבין איזה תמונה ציירתי של עצמי, ולא מצליח. דיברנו יחסית הרבה על פחד, על סיכונים, על מרווחי בטיחות

למה אתה עושה את זה? היא שואלת –

בשביל לעזור לחברה, בשביל להציל אותה ממש, ובשביל ההרגשה הטובה שלי –

?מה פה יתן לך הרגשה טובה –

הידיעה שהיצלתי מישהי ממצב מאוד קשה שהיא נקלעה אליו. הידיעה שעשיתי מעשה חסד יחסית יוצא דופן

אופס טעות. היא נטפלת לביטוי – יוצא דופן

?חשוב לך שזה יוצא דופן –

מה אני אמור לענות על השאלה הזו? הרי כולנו יודעים שזה באמת מעשה יוצא דופן. זה פשוט תאור של המצב. האם היא חושבת שאני חי במין פנטזיה שבגלל שהמעשה הוא יוצא דופן גם התוצאות תהיינה יוצאות דופן? למשל, שויאולה תהפוך לדוגמנית בלונדינית (כאן המקום לאמר, באנדר-סטייטמנט, שויאולה היא אישה קצת מלאה)

? למה דוקא אתה –

טוב, לפחות עכשיו אנחנו מדברים על הנושא הנכון ויותר קל לי לענות. למה דוקא אני? פשוט מאוד, כי אני לא פוחד. הייתי צריך להוסיף ש- אני, בגלל שנמצאתי מתאים וזה הדבר הנכון לעשות. ככה למדתי כל חיי בהתבוננות על ההורים שלי שעשו תמיד את מה שנכון לעשות ולא מה שקל לעשות. אבל לא, אני לא כזה צדיק. בדרך כלל אני עושה את הדבר הלא נכון. אבל עכשיו כשנפלה לידי הזדמנות לעשות את הדבר הנכון אני לא מתכוון לפספס אותה

עכשיו מגיע החלק השני – כמה מבחנים קטנים –

אני מקבל חוברת עם 9 עמודים. על כל עמוד צורה מסוימת. היא מבקשת שאעתיק את הצורות לדף. חלק מהצורות עשויות מנקודות. הרבה נקודות

– תראי, אני אומר, לפני כעשר שנים הייתי באבחון פסיכולוגי עם אותם תרגילים. אני זוכר שאז ספרתי את כל הנקודות וציירתי כל פרט במקומו המדויק וזה לא עזר לי, לכן הפעם אני לא סופר נקודות. אעשה בערך. היא לא מגיבה. לא ציפיתי שתגיב. היא הרי לא אמורה לתת לי רמזים אלא להתרכז ולרשום כל פעולה שאני עושה, איך אני ניגש למשימה, איך אני לומד. אני מסיים את כל הצורות ואז באה ההפתעה שלא זכרתי מהפעם הקודמת. היא לוקחת את הדף, נותנת לי דף אחר, ומבקשת שאצייר את כל הצורות מזכרון.  אני כל כך מאוכזב מעצמי שלא זכרתי את הטוויסט הזה במבחן ואני נכנס למין בלאק-אאוט. פתאום אני לא זוכר אף צורה, למעט את זו עם הנקודות שלא ספרתי. אני יודע שבפעם הקודמת, לפני 10 שנים ציירתי את כל התשע מזכרון וזה לא עזר לי. הפעם הצורות מתחילות לחזור לאיטן אל זכרוני. אני לא מצליח לשחזר את הצורות לפי מיקומן על הדף. הזכרון שלי לא צילומי. בכל אופן, לאט לאט אני נזכר ובסוף מגיע לשבע. אני די מאוכזב. אמנם הממוצע הוא חמש (כך אמרה לי הפסיכולוגית בסוף הראיון) אבל כאמור, בפעם הקודמת עשיתי את כולם ואין שום סיבה שלא הייתי יכול לעשות זאת גם עכשיו. זה סוג של מבחן שאני כן יכול להבין,להבדיל מהשיחה עד כה, וממה שאני כבר מבין שהולך להיות בהמשך, ואפילו בו אני נכשל. אבל ביני לבין עצמי אני יודע שמספר הצורות ששחזרתי גם לא משנה. מה שמשנה זו האינטראקציה, המכלול, לא אבחנה אחת בודדת

ואז שוב מגיע מבחן רורשאך. בפעם הקודמת פשוט נאלמתי דום. הרגשתי שכל מילה שאני אומר היא בעלת משמעות קריטית, היא מערטלת את נפשי בפני המאבחן, והכי גרוע שאין לי מושג קלוש מה הן המילים הנכונות. מה עדיף לאמר? שאני רואה פרפר או ג’וק (התשובה היא שאין הבדל)? עץ או אשה? בגלל כל המחשבות האלה לא אמרתי כמעט שום דבר וחזרתי על מעט הדימויים בכל הכרטיסים (פרפר נראה לי משהו חיובי ונייטרלי). האמת היא שדוקא אז כנראה שהייתי צריך להתמסר ולתת לדמיון לפרוח

הפעם, בעקבות הנסיון הקודם, ובעקבות היותי עשר שנים מבוגר יותר, החלטתי פשוט לזרום. הפצצתי את הפסיכולוגית בדימויים, הרבה בעלי חיים, גרמי שמיים, איברי גוף ואפילו יער גשם שלם

אבל, כעסתי! טוב, לא ממש כעסתי, את זה אני כותב בשביל הדרמה בסיפור הזה. אני הרי יכול לקצר: “”הלכתי, דיברתי, חזרתי””. אבל אז מי יקרא את כתבי? האם אני עצמי אטרח לקרוא זאת בעוד עשר שנים? סביר להניח שלא. אבל כן, כעסתי. כעסתי על כך שלא הכינו אותי לכך שיערך אבחון פסיכולוגי מקיף שכזה. כעסתי על כך שבכלל נערך אבחון כזה. הפסיכולוגית הסבירה (לא כעסתי עליה, רק קצת בתוכי, לידה) שזה נועד להגן על התורמים, אבל אני חושב שזו המתת-יתר (אובר-קיל באנגלית). אפשר, לדעתי, לזהות אנשים בעייתיים בשיחה רגילה או אפילו לפי דף קורות החיים שלהם! אני עושה זאת כבר שנים רבות ובנתיים כל הבחירות שלי היו נכונות. מצד שני, גיוס עובדים הוא לא לכל החיים, וטעויות, במקרה הגרוע, מובילות לאי-נעימות. פה זה אחרת

בסוף המבחן עברנו על כל המילים שאמרתי והתבקשתי להסביר איפה אני רואה כל דבר שנאמר. זה היה עשוי להיות מייגע בגלל רוב תשובותי, אבל הפסיכולוגית חסה על שנינו והגבילה את ההסברים לחמישה בכל כרטיס

האבחון יהיה מוכן בעוד עשרה ימים ואז אקבל זימון לוועדה המפחידה באמת. כך אומרים. שם יתקפו אותי בפראות. יהיה מעניין.