ההגנה שלנו פיספסה לשניה וג’ונריד קיבל את הכדור. הוא רחוק ממני רק ארבעה מטרים בצד שמאל ולוקח צעד קדימה בשביל לבעוט ברגל ימין. אבל … אני יודע ששום דבר לא יעזור לו. הגוף שלי עובר למצב אוטומטי, השליטה אינסטינקטיבית לגמרי, המוח לא חושב. אני מתקדם צעד קדימה בשביל לסגור לו את זוית הבעיטה. רגל ימין שלו מתרוממת באויר ואני יודע שהוא הולך לבעוט. הגוף שלי מתחיל ליפול ימינה. הידיים מתקפלות אל הגוף כדי לשמור על הפנים והאגרופים קפוצים בתוף הכפפות היקרות שהחברה קנתה לי לכבוד המשחקים בליגה למקומות עבודה. אני מרחף באויר, חצי מטר מהרצפה כשהכדור פוגע בידי ונהדף לצד ימין של המגרש. גופי הקשיש נוחת על הרצפה אבל זה לא מפריע לי בכלל.

כרגע איבדתי רבע שניה מחיי הקוגניטיביים. אין לי באמת מושג איך קרה שאני שוכב על הרצפה, מרגיש את כאב המכה בידיים ובצד ימין של הגוף, ומגלה שהכדור לא בתוך השער אלא בצד ימין של המגרש, נעצר ברגליו של קלאוס פוקס, חברו לקבוצה של ג’ונריד. התאור לעיל הינו רק שחזור הגיוני של סדר הארועים אין לי שום רי-קולקציה של מה קרה ואיך. אין גם זמן לחשוב על כל זה ולהצטער על רבע השניה האבודה. אני חייב לזנק חזרה לעמידה ולסגור את הפינה השניה, שכן אני מבין שקלאוס שוקל לבעוט ממרחק של עשרה מטרים. לו מוחי היה פועל ברגע זה הייתי מגחך לעצמי. אין שום סיכוי שבעיטה מעשרה מטרים תכנס לשער. אני ב-FLOW, בזרימה. אני סוגר נכון את הפינה השניה, קלאוס בועט בחצי גובה. הגוף שלי מתקפל, הכדור פוגע בבטן והידיים שלי סוגרות על הכדור. זהו, נגמרה ההתקפה. הלכה עוד רבע שניה של קוגניציה. תרגיע, תרגיע, צועק לי וסילי, לאט, לאט, תמצא שחקן פנוי. הוא צועק בלי פסיקים, אבל נראה לי שהם דוקא משדרגים את חווית הקריאה. אני מוסר את הכדור ומסתכל אחורה על מנת למצות את הרגע ולהתבשם ממבטי ההערצה של השחקנים שיושבים בחוץ ומחכים לסוף המשחק. אני ב-FLOW, אף אחד לא יכול עלי.

לפני כמה שנים השתתפתי באחת הסדנאות שמחלקת ההדרכה מארגנת מידי פעם, כנראה סדנא לניהול הזמן. המרצה או המרצה (ההבדל היה עשוי להיות ברור יותר עם ניקוד) הסבירו שלפעמים אנחנו נכנסים למצב של זרימה, של FLOW. במצב הזה אנחנו בשיא היכולת שלנו, אנחנו מרוכזים במשימה שלפנינו והכל מצליח לנו. גם המזל זורם איתנו, כמו שקרה כמה פעמים הערב.

היום הייתי ב-FLOW. שיחקנו שבעה משחקים רצופים וחטפתי גול אחד בלבד. תמיד אהבתי להיות שוער. לשוער יש את התפקיד הכי מאתגר במגרש, הביצועים שלו הם הכי יפים ומדהימים והוא צריך תכונות מיוחדות. לא צריך להיות כל כך בכושר ולא צריך טכניקה של שליטה בכדור, צריך אינסטינקטים חייתיים ולא לפחד. תמיד אהבתי להיות שוער, אבל בערך עשרים שנה לא שיחקתי. למדתי, גידלתי עם התנינה שלי את אולגה ועבדתי. רק לפני שנתיים חזרתי להיות שוער ואני מגלה שלמרות הגיל, האינסטינקטים חייתיים כמו שהיו והפחד עדיין לא משחק בי. אני משחק כל שבוע עם בחורים צעירים, חלקם עדיין בצבא, חלקם שחקני עבר בקבוצות נוער וחלקם משחקים בליגות לקטרגל ולעמוד בשער מולם זה אתגר של הלייף. או לפחות של רבעי השניה הנעלמים. אני זוכר את דינו זוף, קפטן נבחרת איטליה שזכה בגביע העולם כשוער בגיל ארבעים. אני כבר עברתי אותו ולכן אני לא משחק בנבחרת ישראל אלא כאן, במתנ”ס.

אז הייתי ב-FLOW – ואני נזכר …

– למה את חושבת שמה שקובע זה ה-FLOW? לפי המחקר שאני מחזיק בידי מה שקובע זו הפרפוזיה!!! אומר, כמעט בצעקה עו”ד אוליאנין (שם בדוי) שמייצג את הדסה (שם אמיתי).

– לא. אתה טועה, שניהם חשובים באותה מידה, עונה בתקיפות מאשה פטרובנה, ד”ר קושקה (שם בדוי). רואים שהיא מתחילה להתעייף. היא לוגמת מכוס המים שלה ומנגבת את מצחה. מתנהלת פה מלחמה ואנחנו יושבים ביציע הכבוד. המלחמה היא על מקצועיותה של ד”ר קושקה, על המוניטין שלה וגם על עתידנו. קשה לדעת מה מכל אלה חשוב יותר לד”ר קושקה אבל בנתיים היא מחזיקה מעמד בכבוד. הרבה דמים עלתה לנו ההצגה הזו. עשרים ואחת אלף ש”ח בשביל חוות דעתה הכתובה של ד”ר קושקה ובערך חמשת אלפי שקלים חדשים עבור ההופעה של היום. אפילו שלמה ארצי לא לוקח מחירים כאלה, אבל אין מה לעשות, אלה התעריפים. איך בכלל הורים לילדה כמו אולגה יכולים לגייס סכומים כאלה? תענוג כזה מגיע בקלות למאה אלף ש”ח והתוצאות לא מובטחות בכלל. בדיוק כמו שאומר העו”ד שלי לענייני תעבורה, מר סגל (שם אמיתי), אתה יודע איך אתה נכנס לבית המשפט אבל לאף אחד אין מושג איך תצא. כן … גם נהיגה מהירה היא תחביב יקר.

– בחוות דעתך כתבת שההרדמה התנהלה ב”רשלנות פושעת”! את לא חושבת שזו טענה מוגזמת ומיותרת? שואל בכעס מעושה עו”ד אוליאנין. ברור לי שבשבילו זה רק משחק. את שכר הטרחה שלו הוא מקבל בכל מקרה. בשבילנו זה עניין הרבה הרבה יותר רציני. זו העזרה שציפינו שד”ר עמלק יציע לנו בלי כל הטרחה הזו. אמרתי כבר שהיינו צעירים ותמימים?

– לא, בכלל לא, עונה ד”ר קושקה. איך היית אתה קורא לפרוצדורה רפואית שלא נשאר ממנה שום תעוד אמין. תראה מה הולך פה בתיק!! שני דוחות של מהלך ההרדמה שעל אחד מהם כתוב: “הדו”ח המקורי אבד, שוחזר מזכרון”. אין בכלל דו”ח של טכנאי ה-BYPASS (מכונת לב-ריאה). שני דו”חות ההרדמה שונים זה מזה. השעות שכתובות בדו”ח ההרדמה שונות מהשעות שרשומות בדו”ח האחיות ובדו”ח של המנתח. איך אתה היית קורא לזה עו”ד אוליאנין?

כן, קצת עצוב … אני נזכר באותו ערב בפגיה. ישבתי עם אולגה בת השבועיים על הידיים כשניגש אלי אדם צעיר וסימפטי והציג את עצמו כד”ר מילגרטר (שם אמיתי – שם רשעים ירקב). הד”ר חזר לפני זמן מה מהתמחות בארה”ב. הוא השתתף בשלוש מאות ניתוחים כמו שאולגה צריכה. הוא מומחה אמיתי. אותו מילגרטר בא לבדוק את אולגה עשרים שעות אחרי הניתוח. אולגה שכבה על הגב, רגליה מתוחות בטונוס נוראי ומשוכלות. בשלב הזה התנינה שלי ואני היינו כבר מודאגים מאוד מאוד. אולגה פתחה את עיניה אבל לא הגיבה אלינו בכלל. ניסינו הכל והיא לא הגיבה, רק שכבה כשכל גופה מתוח. הבטנו במילגרטר בתקווה ואמרנו לו שהיא מעולם לא התנהגה ככה – למה היא משכלת את הרגליים בצורה כזו?

– זה בסדר, היא ב”זולה”, הסביר מילגרטר.

אני כותב וליבי נצבט מחדש. בשלב הזה עדיין אפשר היה לעשות משהו כדי להמעיט את הנזק למוחה של אולגה אם רק המומחה הגדול היה מבין את מה שכל מורה לחינוך מיוחד מזהה מיד כפגיעה מוחית. רשלנות פושעת …

 את ד”ר אופניים (שם בדוי למחצה) ואת ד”ר אפרוח (שם סוגסטיבי,התפרסם לאחר זמן כרופאו הכושל של אריאל שרון), שני המרדימים, לא ראינו בכלל אחרי הניתוח. האמת, גם אני הייתי מתבייש להראות את פני ליד אולגה.

המלחמה נמשכת.

– את כותבת שאת מומחית להרדמת ילדים, אבל אני לא רואה איפה התמחית בכך? שואל בציניות עו”ד אוליאנין.

אנו מרגישים שד”ר קושקה מתחילה קצת להתפתל. האם קנינו חתולה בשקית? 

– לא התמחיתי באופן רשמי, אבל אני מרדימה ילדים כבר הרבה מאוד שנים ובקיאה בכל הספרות בנושא.

– אם כבר הזכרת ספרות מקצועית, עט עליה עו”ד אוליאנין, אני רואה שאת מצטטת מאמרים משנת 1996 כשהניתוח היה כמה שנים לפני כן. האם גם אז חשבו שה-FLOW והפרפוזיה חשובים באותה מידה?

– כן. עונה ד”ר קושקה בתקיפות. הסטנדרטים לניהול ההרדמה שהיו בתוקף בזמן הניתוח קבעו באופן חד משמעי שה-FLOW צריך להיות בסביבות השלושים ובניתוח הזה, אפילו לפי הרישומים הפיקטיביים בתיק, ה-FLOW יורד עד עשרים. מעולם לא ראיתי ניתוח לב פתוח עם ערכים כאלה! ד”ר קושקה ממשיכה להלחם בגבורה והבטחון שלנו עולה למרות שגם אני תהיתי איך אפשר לצטט מאמרים שנכתבו כמה שנים לאחר הניתוח כאסמכתאות לדרכי פעולה שהיו צריכות להנקט במהלך הניתוח. אבל כנראה שככה זה בהרדמה. נראה שהיא עומדת יפה מאוד בחקירה הנגדית של עו”ד אוליאנין ומעבירה את המסר שמדובר ב”רשלנות פושעת”.

אני נזכר בכל זה באילו מתוך חלום … ואני מתעורר לאט להווה. מוזר שאתמול התאהבתי מחדש בשיר של מדונה שנקרא: Love Profusion – פרופוזיית האהבה. נכון שהמשמעות של פרופוזיה קצת שונה מהמשמעות של פרפוזיה (נא לשים לב לאות השלישית ששונה בין המילים) אבל זה כמעט אותו דבר. שמעתי את השיר היום הלוך ושוב לאורך חמישים ק”מ בדרך הביתה וחשבתי שמה שאולגה היתה צריכה באותם ימים זה רק עוד כמה יחידות פרפוזיה של חמצן והיא היתה יכולה להיות בריאה. אפילו בלי אהבה, רק חמצן.

הנה הלינק לשיר: http://www.youtube.com/watch?v=YUtvUFsPA6Y. הקליפ מדהים.

חשבתי שעוד מעט ויאולה תוכל לצטט לי את שורת הפזמון מהשיר: I got you under my skin. לא, לא מה שאתם חושבים. תחשבו יותר בכיוון של הפוסטים האחרים בבלוג הזה.

– – – – – – – – – – – – – – –

הערה לסיום: קלדנית בית המשפט כנראה לא קראה את התיק לפני הדיון ולכן במקום FLOW היא רשמה פלור. זה קצת מפריע לקריאה השוטפת של הפרוטוקול, אבל מתרגלים.