אני נוסע לעבודה בשעת בוקר מאוחרת כשהנייד מצלצל ממספר לא ידוע אבל מוסדי – משהו כמו 4777999, מספר שקשה מאוד לקבל כלקוח פרטי

?CT בוקר טוב, אני מבית הרפואה, אומרת הקול שמעבר לשפופרת, אתה זוכר שיש לך היום

כן, בטח שאני זוכר –

עבר שבוע מהבדיקה הרביעית ואני שמח שמתקדמים. לפי התוכנית יש לנו עוד שתי וועדות, אחת מהן אכזרית למדי, וזהו. החלטתי שאני מעדיף לגמור הכל מוקדם ככל האפשר. מטבע הדברים אני חושב על זה די הרבה, וכל יום אני מדמיין לעצמי את העסק בפירוט גודל ומתעצם. זה לא טוב. כל פעם עולות שאלות חדשות. חבר ילדות שלי, שסיפרתי לו על ההרפתקה, הפתיע אותי עם שאלה חדשה ומקורית – “איך זה ישפיע על ביטוח החיים שלך?”. לא היה לי מושג. בבדיקה הקודמת הרביעית, שאלתי את הרופא והעו”סית את השאלה הזו. שניהם השתתקו לרגע בהפתעה. לא, אין להם מושג. זו הפעם הראשונה שמישהו שואל את השאלה הזו. אני מניח שזו הגדולה של חבר הילדות שלי, לראות בכל מצב את הזוית החדשה והמיוחדת

אל תדאג, אמר הרופא, קודם כל, אני נותן לך מכתב שאתה בריא בדיוק כמו קודם. שום דבר בך לא משתנה. חוץ מזה, אני יכול לפנות ישירות למנכ”לי חברות הביטוח. אתה יודע שבמקרה כזה אני יכול לעשות בשבילך הכל. אברר בשבילך ונדבר בפעם הבאה. וכמובן אם תצטרך משהו אני פה לרשותך, כך אומר הרופא

למען האמת, החלק הראשון של התשובה שלו סיפק אותי. אבל כעת, מידי יום, צצות שאלות חדשות ועדיף פשוט לגמור עם זה ולא למשוך. אני חושב גם על היחס שאני מקבל עכשיו לעומת היחס שקיבלנו עם אולגה לפני 18 שנה. את ד”ר עמלק לא ראינו בכלל בתקופת החרום שבה רופאי המחלקה הטפשים שלו לא הבינו מה קורה לה וטיפלו בזיהום שלא היה במקום לזהות את הפגיעה המוחית שהולכת ומחמירה. רק בסוף, כשהתייצב המצב, קרא לנו ד”ר עמלק לחדרו ואמר לנו שיהיו לנו חיים קשים מאוד. וזהו. לא הסבר על מה קרה, לא הצעת עזרה, לא סימפטיה … חיים קשים, ויאללה, תלכו מפה. אז הלכנו

אני נזכר גם בפרופ’ שפירא (שם אמיתי) הנוירולוג, ומנהל מחלקת הילדים בבית החולים הדסה הר הצופים שבה אולגה אושפזה בגלל זיהום שגרתי, לפני הניתוח הגורלי. אחרי כמה ימים של אשפוז כל מה שרצינו היה לחזור הביתה עם אולגה שלנו. אבל … הפרופ’ היה עסוק ולא יכל להתפנות לכמה דקות בשביל לחתום על מכתב השחרור שלנו, שכתבה אחת הרופאות כבר בשעות הבוקר. היינו צעירים ו… המממ, בעיקר צעירים, ולא רצינו לצאת בלי מכתב השחרור. אבל הפרופ’ מסתובב לו במחלקה ולא מוצא את הזמן לחתום על המכתב. כך חיכינו עד השעה 15:00 כשסוף סוף נפל האסימון

פרופ’ שפירא, נגשתי אליו בפעם העשירית – אבל הפעם בגישה הנכונה – אני רוצה שתייעץ לנו בשר”פ –

טוב, בהחלט, גש למטה ותשלם (300 ש”ח, הרבה הרבה כסף בשבילנו לפני כ-32 שנה) –

שילמתי, נכנסנו, הוא חתם על המכתב והלכנו הביתה

אז תביא טופס 17, בדיקות דם והפניה מרופא, אומרת הקול שמעבר לקו –

בהחלט, אני עונה בהחלטיות. טופס 17 ובדיקות דם –

את ההפניה מהרופא כמובן ששכחתי על המקום. אני מתקשר למחלקה ומבקש שישלחו לי את בדיקות הדם לפקס. הן מגיעות תוך כמה דקות. אני שולח בתמורה את תוצאות האקו לב שעברתי בבדיקה הרביעית

בשעה שש בערב אני מתייצב במחלקת לבדיקת הטומוגרפיה הממוחשבת. משום מה יש תור די גדול בשעה מאוחרת זו

?איפה ההפניה מהרופא? שואלת המזכירה

אני נזכר פתאום בשיחה מהבוקר. אוף … איך שכחתי לארגן את ההפניה

איזה הפניה? חשבתי שהיא אצלכם! אני מעוות קצת את האמת בתקווה שהמציאות תשתנה גם כן –

המזכירה מחפשת את ההפניה במגרות ועל השולחן וכמובן לא מוצאת. האנשים בתור מאחרי מתחילים לרטון רטינה קולקטיבית שהולכת ומתגברת כמטוס מתקרב