הבדיקה השישית היתה קצרה, יחסית מהירה, כואבת ובעיקר מיותרת. זו היתה בדיקת דם נוספת, חזרה על חלק מהבדיקות בפגישה הרביעית. הכל היה בסדר בבדיקה הרביעית, אבל קרה משהו לאחת ממבחנות הדם. נדמה לי שהמדבקה עם הפרטים שלי התנתקה מהמבחנה. הייתי יכול לשאול מה בדיוק קרה, אבל האחות שהתקשרה אלי היתה נבוכה גם בלי חקירה צולבת אז התאפקתי
הגעתי היום בשעות הבוקר המאוחרות מאוד לבית הרפואה. התקבלתי בחיוכים ופירגון גורף כיאה למעמדי, ונשלחתי אל האחיות
האחות האחראית הביאה מדבקות חדשות והזמינה רופא. הרופא חייב להיות נוכח, מפני שזו בדיקת דם לסוג, וטעות בסוג הדם קטלנית יותר מכל סוג אחר של טעות. לכן רופא מטפל במבחנה, מוודא שהדם שייך לי ואני הוא עצמי – אני צריך למסור לו את תעודת הזהות שלי ולאמר את מספר הזהות
למרבה הצער, בגלל חשיבות הבדיקה צריך לחזור עליה פעמיים. כלומר, אני צריך להדקר עוד לפחות פעם אחת עוד בשלב ההכנות. והאמת חייבת להאמר, קצת מתחיל להמאס לי מבדיקות דם. כל דקירה בפני עצמה לא כל כך כואבת, אבל עכשיו אני יודע כבר למה לצפות ומשום מה זה מציק יותר. גם הרגישות באיזור הדקירה נשארת לזמן ארוך יותר. ובבדיקה החמישית נתקלתי כבר במחט של 10 סנטימטרים כמו שאספר בפוסט הרלוונטי. הרופא שהכניס לי את העירוי הסביר בחיוך שנגמרו לו המחטים הרגילות ולכן הוא משתמש במחטים לפילים. האמת, האמנתי לו
בקיצור, לא היה נעים. אבל לפחות היה די מהיר.
היידענע שלי, התנינה, טוענת שאני פוחד ממחטים. תמיד חשבתי שהיא טועה, אבל אני מתחיל לחשוב שאולי היא צודקת, וכמו בהרבה תחומים מכירה אותי טוב יותר מאשר אני מכיר את עצמי
Discover more from Eli's Blog
Subscribe to get the latest posts sent to your email.
Eli's Blog 